בראשית ברא אלוהים את המחלוקת והפיוס

בסיומו של מעשה הבריאה בורא אלוהים את האדם, "נזר הבריאה". האדם הוא היצור התבוני, המורכב, ובעל הבחירה הגדול מכולם. ודווקא בשל כך הוא לא נברא במהלך קצר אחד.

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

הפרשנים עסקו הרבה בהבדלים שבין שני סיפורי הבריאה. בפרק א' נכתב: " וְיִבְרָא אֱלֹהִים אֵת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצַלָּם אֱלֹהִים בָּרָא אֶת אוֹתוֹ, זָכַר וּנְקֵבָה בָּרָא אוֹתָם ".בפרק ב' מופיע סיפור שונה: "וְיִפֹּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וייקח אַחַת מִצַּלְעוֹתָיו וּיבֶן אֵת האישה". בת זוגו של האדם הראשון נבנתה מתוך גופו שלו.

התלמוד הבבלי מסביר כי "אמר רבי שמואל בר נחמן, בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, דו (שני) פרצופים בראו, וניסרו ועשאו גביים גב לכאן וגב לכאן". כלומר, האדם נברא בתהליך כפול. בתחילה כדמות של מעין-אנדרוגינוס בעל שני צדדים, איש ואשה כפי שמתואר בפרק א'.

מי שמביט בי מאחור לא יודע מי אני

קשר של "אחור" הוא קשר חזק מאד, אבל הוא קשר דטרמיניסטי מוכרח. אין בו בחירה, או מודעות לקיומו של הזולת כישות נפרדת. רק הקשר המתקדם, "פנים בפנים", יאפשר לראות את הזולת כסובייקט , להביט לו בעיניים ולהכיר בצרכיו ורצונותיה.

שני סוגי הקשרים האלה הם דימוי אלגורי לא רק למערכת היחסים המורכבת שבין האיש והאישה, אלא לכל מערכת יחסים שהיא.

"אחור באחור" היא תצורה כואבת, מתסכלת ומסנדלת, היוצרת את החוויה שהתאורטיקן סארטר קרא לה "הזולת הוא הגיהנום שלי". אתה מחובר למישהו אחר כי ככה, כי אין ברירה, ולכוד בקונפליקט שיוצרים שני רצונות מנוגדים בגוף אחד. מערכת יחסים של 'אחור' מבוססת על שכבת הצרכים והאינטרסים של כל יישות. היא יכולה להתקיים בין איש לאשה, בין הורים לילדים, וגם במערכות גדולות יותר, בהן האינטרסים גסים וכוחניים יותר, כמו למשל בין המגזרים השונים באומה. טוב, זה ברור, האחור הוא המאפיין המרכזי של הפוליטיקה.

נעשה אדם:

האבולוציה של הנשמה

הרב ישראל מאיר לאו

הגוף החומרי נלקח מהאדמה, אבל הנשמה היא מתנת האל. בצלמנו – זה מקום האדמה. וכדמותנו – זה מקום האל. ביחד נוצר נזר הבריאה

נעשה אדם: האבולוציה של הנשמה

תחת אותה סירה וכל אחד בפינתו

החברה הישראלית מרגישה היטב את חווית "אחור באחור". אנחנו נאלצים לחיות יחד בגוף מדיני אחד. אבל הפנים של כל מגזר פונות לכיוון שונה כל שבט יודע שיש לו צד אחר עלום, השבט "ההוא", אבל הוא לא מכיר את הפנים שלו. כשאני בתוך השבט שלי, אני מרגישה שבן השבט האחר מדכא אותי ומאיים על החופש שלי, ואני אסירה שלו.

המתנחלים מרגישים שהשמאלנים מאיימים על הבית שלהם ביהודה ושומרון, ואולי גם על הגוף שלהם. חילוניים-שמאלנים מרגישים שהדתיים מאיימים על הערכים שלהם עד לרמה של פגיעה

בתחושת החירות האנושית הבסיסית. בחווית איום כזאת לא נותר לכל צד אלא לצייר את השני כדמון, כמקור כל הרע. להילחם בו ולשנוא אותו. בכל מערכת יחסים שכבת האינטרסים היא השכבה הבסיסית, כל אחד רוצה לפתח את התפיסות והרצונות שלו - ולמשוך לכיוונו.

להתאחד לפני שניכחד

הפירוד ביננו הוא עובדה קיימת. כל מגזר מתגדר בעמדתו שלו, הסיפור המשותף והערכים המשותפים הולכים ומתמוססים, ואנחנו הולכים ונפרדים. לשלב הזה יש סיבות התפתחויות טובות, הוא מאפשר לכל מגזר להעצים ולהעמיק את הערכים שלו, ולא להתמוסס לתוך בליל ערכי לא ברור. אבל בסוף מטרת העל שלנו היא לא להישאר מנותקים ומועצמים כשכל אחד קבור בעולמו הצר, אלא לפגוש את האחר, ויתרה מכך – להבין שאולי יש לו משהו שאין לי. אני מוכן להודות שאין לי, מוכן להודות שיש לו, ומוכן לקבל ממנו.