ההצגה "אפס ביחסי אנוש": המחזמר הישראלי הכי נכון של הרגע
העיבוד הבימתי ל"אפס ביחסי אנוש" מקים לתחייה את הלהיט הקולנועי עם שירים מהנים של עילי בוטנר, תצוגות משחק מצוינות וביקורת שנונה על האטימות של המערכת הצה"לית
סרטה של טליה לביא מ-2014 עובד לתיאטרון על בימת המשכן החדש והאסתטי של בית ליסין בבימויו של עידו רוזנברג, עם טוויסט מפתיע - גרסת מחזמר, עם שירים שכתב והלחין עילי בוטנר. שדכן הסיכות הגדול ביותר שנראה אי פעם ממתין במרכז הבמה עם כניסת הקהל, הכוכב השקט של ההצגה, וכלי הנשק היעיל ביותר של כל פקידה צבאית שיודעת דבר או שניים על עבודתה. הערב הזה כולו שלהן - של מש"קית הנייר והגריסה ומש"קית הדואר הכי צבעוניות בשיזפון - וגם של ארומה עזריאלי, שזוכה פה לתהילת עולם.
זהו סיפורן של חיילות במשרד שלישות בבסיס נידח - דפי (משי קלינשטיין) המפונקת, שהמוטיבציה שלה לחיים מונעת מהרצון היחיד, להגשים את חלומה ולעבור לשרת בקריה, ליד עזריאלי הנכסף; וחברתה זוהר (מגי אזרזר), שלא מתרגשת מהסנקציות שמטילה עליה המפקדת, ומקווה למצוא אהבה; לצדן נמצאת גם אירנה (דיאנה גולבי) העולה החדשה והמחוספסת מרוסיה, ולבנת וליאת (קרן מרום ולורין מוסרי) - שמטפחות מערכת יחסית אדוקה וקומית עם אלוהים. רמה (מעיין תורג'מן), המפקדת שלהן, מנסה להיאבק על קידומה בתוך מערכת מלאת טסטוסטרון.
"אפס ביחסי אנוש" הוא ככל הנראה המחזמר הישראלי הכי נכון שתוכלו למצוא כיום על הבמה. אין סיבה להתקמצן - תשואות גדולות מגיעות לכל הנוגעים בדבר, וזה לא הולך להיות קצר: המוזיקה של עילי בוטנר (שמפגין הומור עם דאחקה על עצמו בתוך הטקסט) שובת לב ואוזן מן הרגע הראשון, החל משיר הפתיחה "מרץ 2003" שמסתמן כלהיט מחזות זמר קלאסי, דרך שיר החיילות במטווח בסגנון "טנגו בית הסוהר" מ"שיקגו", ועד הבלדה המרגשת "אחות". כולם גם מתוזמרים נהדר, ועל כך שאפו גם למנהל המוזיקלי אמיר לקנר; הכוריאוגרפיה של עוז מורג מצוינת; מחמאות מגיעות גם לאורן יעקובי על העיבוד מלא החן וההומור מתסריט למחזה, וכן לאורנה סמורגונסקי על התלבושות (שלא מסתכמות רק במדי צבא), שני טור על עיצוב התפאורה וקרן גרנק על התאורה.
הבמאי הצעיר עידו רוזנברג הגיש מוצר מהודק להפליא, כזה שגורם לקהל להשתתף בו אקטיבית עם הבעות פנים, בעיקר כאלה מחויכות ועם הגבות למעלה, לכל אורכו. לקאסט יש חלק גדול בכך: משי קלינשטיין כוכבת, וקשה להחליט במה יותר - אם בשירה או בנוכחות הבימתית - היא פשוט מתוקה וכובשת. מגי אזרזר מעולה בתפקיד זוהר, מצחיקה, כאובה ומרגשת. שתיהן מפעימות במקצועיותן. דיאנה גולבי בולטת בתפקיד הקומי ביותר בהצגה, ועושה ממנו מטעמים. מעיין תורג'מן, לורין מוסרי וקרן מרום אף הן ליהוקים מוצלחים, ומחמאות גם למאי קשת כתהילה, "החיילת" המתחזה והאובדנית, אסף הרץ כמושא תשוקתן של כל החיילות ורון שחר כמפקד הבסיס - המוכשרים כל אחד בתפקידו.
כל זה מתגבש לכדי שלם מהנה מאוד - כזה שגם נוגע בבעיות המגדריות של המערכת הצבאית, שבה נשים עדיין נאבקות להוכיח את עצמן אל מול הגבריות הדומיננטית, שלרוב היא יותר קולנית מחכמה; המערכת האטומה והבירוקרטית שלא רואה את מצוקת החיילת הפשוטה, גם כשזו מתלוננת על ניסיון אונס. בסוף גם נשלחת עקיצה אל עבר היושבים במגדל השן, כשמפקד הבסיס פורש ו"הולך לעשות לביתו", או כדבריו - "לפוליטיקה".
אבל יש "אבל", והוא קריטי: עקב אכילס של ההצגה לא טמון בה כלל, אלא בבעיית החניה הקטסטרופלית של בית ליסין. קשה להחליט מה יותר בלתי נסבל - החיפוש הארוך אחר חניון פנוי, התשלום של 28 שקלים בחניון הכיכר המרוחק יחסית (במקור 48 אבל יש הנחה לבאי התיאטרון), או התור המופרע למכונות התשלום ביציאה מהחניון. כל אלה מסרבלים את החוויה עד מאוד, או כפי שהיטיבה לתאר זאת אישה בחניון: "בפעם הבאה לא רוצה לבוא לבית ליסין". ראוי שהתיאטרון ביחד עם העירייה, או עם אלוהי החניה, לא מעניין מי - ידונו בדחיפות על מציאת פיתרון ראוי, או שבית ליסין ימצא עצמו כתיאטרון לתל אביבים חובקי קורקינטים בלבד.
אם התגברתם על המשוכה הזו והצלחתם לשגר את עצמכם לתיאטרון, צפו ב"אפס ביחסי אנוש" המוצלחת מאוד. הרי הרבה מאיתנו הכירו פעם איזו דפי, זוהר או רמה כזאת, והתרפקו על קרירות הברזל של אקדח סיכות. ואם זה לא מספיק, אז לפחות בשביל קלינשטיין ואזרזר. אפילו מגדלי עזריאלי, בחיוך עשוי אור ניאון משרדי, מהנהנים ממרחק.
