שערוריית החניה באילת – מבט מבפנים
בדרך לסיני השארתי את האוטו לא רחוק מהגבול. כשחזרתי חיכו לי שם תמרור חדש וחיוב של 1,700 שקל. האשראי סופג הכל, ברוך בורא תמרורים
בחג נסעתי לסיני. כל שנה, בסוכות, בפסח ובשבועות אני נוסע לסנטה קתרינה, ללכת בין הפסגות והבריכות והבוסתנים. אני מחבב את ההרים. השייח של הג'בליה ובן הדוד שלו הם חברים. חוץ מזה אני לא מטייל לבדי אלא עם קבוצות של אנשים. שילוב של תענוג ועבודה באחד המקומות השווים שיש.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
ומכיוון שאני עושה את זה הרבה שנים, והדרך ממצפה רמון לא מאוד רחוקה, והכביש יפה להלל, אני לוקח את הקנגו וחונה באילת. יש מגרשי חניה יפים ופתוחים בעיר וכבר שנים שאין חניה ממש ליד הגבול. לא אכפת לי, אני בעד נהגי המוניות של העיר והאוטובוסים. אין לי שום צורך לחנות על הגבול, מה גם שבשנתיים האחרונות עיריית אילת עושה מאמצים גדולים להשאיר את המכוניות הרחק מהעיר והחופים.
ולכן, כשהגעתי ב-6:00 בבוקר לאילת, הורדתי במסוף את שלושת הנוסעים שהיו איתי והסתובבתי להחנות את המכונית. חלפתי על פני חוף המגדלור וראיתי שיש מקום ממערב לכביש, ליד הגדר. פניתי, עצרתי ויצאתי מהקנגו, מביט לכל הכיוונים, מחפש תמרור שאוסר את החניה במקום. נכון שהגדר מרוחקת כמעט 10 מטרים מהכביש, אבל עדיין זו אילת שלא ידועה ברחמיה כלפי מי שמגיע אליה. תמרורי האי-עצירה החלו רק 50 מטר דרומה מחוף המגדלור.
סגרתי את האוטו, תפסתי מונית ונסעתי לטפס על הפסגות של ג'בל מוסא, הבאב והעבאס באשא. הרבה עבודה. לפחות שבוע.
שבוע מאוחר יותר חזרתי, חציתי את המסוף ולקחתי אוטובוס לכיוון המעבדה התת-ימית של אילת שבה למדתי פעם ושלידה השארתי את הרכב.
הוא לא היה.
מה שכן היה זה תמרור חדש שלא היה שם כשהחניתי. תמרור שאין כמוהו למוזרות. תמרור האוסר על מכונית לעמוד שם בלילה בין חצות ל-7:00 בבוקר. ברוך בורא תמרורים.
עייף ונעלב ממלכודת הפתאים שנפלתי לתוכה, עצרתי מונית. טוני סלמה, ג'ינג'י דברן וטוב לב, אמר שייקח אותי למגרש המכוניות הגרורות של אילת. בדרך הוא סיפר שאכן העירייה המתינה ליום הראשון של חול המועד ואז הציבה את התמרורים. אבל הוא גם אמר: "אני זוכר מרישיון המשאית שלי שאי אפשר להציב תמרור שמשנה מצב קיים אם לא הודעת על כך 30 יום מראש".
אכן, איש עם זיכרון. בדקתי את התקנות. לא היה שלט שמודיע שמשטח העפר המרוחק מהכביש יהפוך למקום שבו אסור לעמוד בין חצות ל-7:00 בבוקר.
טוני הוריד אותי ליד המגרש ביציאה הצפונית של אילת. הבחור הצעיר בקבלה אמר שאתמול אכן הגיעה קנגו, וגבה ממני 450 שקל על הגרירה ועוד 100 שקל על אחסנה, מכיוון שגררו את האוטו בצהריים, ועכשיו 16:30 ועברו 26.5 שעות, זה נחשב יומיים. האשראי סופג הכול. הלכתי לקנגו, שחיכתה מאובקת ונזופה ועליה עוד ארבעה קנסות יומיים של 250 שקל. בסך הכול, כולל המונית, 1,695 שקל.
רק אתמול הוא הגיע מתמרור שמזהיר מחניה, שאלתי.
"היו לנו 200 מכוניות לגרור", ענה הצעיר במשרד הגוררים והמאפסנים.
לא רע. נשמע כמו 300 אלף שקל רק מאלה שהרשת נפלה על מכוניותיהם אחרי שיצאו לסיני. משכתי בכתפיי. אכתוב לתובע של אילת. הם בטח צילמו את מצב החניה לפני ששמו את השלטים.
אבל אולי בעצם לא, מכיוון שאם היו מצלמים, הם היו יודעים שאני עומד שם לפני שהציבו את השלטים החדשים והזוהרים. כולי תקווה שעיריית אילת מסודרת ותיעדה את תאריך הצבת השלטים. הדרכון יכול להעיד איפה ומתי הייתי. וטוני נהג המונית יעיד על תאריך הצבת השלטים החדשים והזוהרים.
הייתי רעב אז עצרתי ביוטבתה. הזמנתי מנה שבמבצע, אבל לא היה שום קשר בין מה שהיה כתוב על השלט לבין האוכל שהזמנתי. לא חשבתי שיהיה טעים, אבל הייתי צריך להתווכח עם שני הקיבוצניקים שניהלו והגישו גם על המעט שהזמנתי על פי הצעת ההגשה.
התעקשתי שאני לא רוצה טרופית אלא מים ולקבל את חצי הבאגט שהשלט מבטיח. אחד מהם חתך את החצי לרבע והגיש לי אותו כמו שמגישים אוכל לטרדן. ביקשתי את הסלט המובטח. "כמה שייכנס בצלחת", אמר הקיבוצניק שדרישותיי המופרזות הוציאו אותו משלוותו המדברית. הבטתי באצבעון הפלסטיק החד-פעמי שבו הוגש הסלט. לגמד זו בהחלט מנה ראויה.
יוטבתה, די בדומה לאילת, נדמתה למסחטת כספים צינית שלא מעניין אותה כלום. הבטחתי לעצמי שזו הפעם האחרונה שאני עוצר כאן.
טיפסתי בעליות של כביש 40 ועצרתי ליד הפונדק של נאות סמדר. ניחמתי את עצמי בלאסי טעים שהם עושים כמו דברים משובחים אחרים במקום. יש לי חיבה לנאות סמדר. המקום היה נעים, האנשים מאירי פנים. לא הכול רע בדרום הערבה. צריך לדעת איפה לעצור ואצל מי לאכול.
- צור שיזף
הוא סופר ועיתונאי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
