"כאן ועכשיו": למרות פגמיו, הכנות של הסרט הזה יוצאת דופן
המצוקה של צעירים יוצאי ברית המועצות, שמוצאים עצמם בשולי החברה הישראלית, מוצגת בסרטו של רומן שומונוב באופן בוסרי ודידקטי, אך גם כואב ואותנטי. כך או כך, יש ערך רב לבחירתו להציג פנים וסביבה שלרוב מודרות מהקולנוע המקומי
יש משהו טריוויאלי באופן שבו הסרט "כאן ועכשיו" זועק את מצוקתם של צעירים מברית המועצות לשעבר, שאינם מוצאים את מקומם בחברה הישראלית. מרגע שבו נצפית כתובת גרפיטי המכריזה "אין עתיד", דרך העוינות והאטימות שמגלים, ללא יוצאים מהכלל, נציגי הממסד, ועד הסתבכותו הבלתי נמנעת של הגיבור עם אנשי העולם התחתון - הסרט הזה אינו מרבה בניואנסים, אם בכלל.
"כאן ועכשיו", בבימויו של רומן שומונוב, מבוסס על סרטו התיעודי, "החולמים מבבילון", שפתח את פסטיבל דוקאביב בשנת 2016 והביא את סיפורם של צעירים יוצאי ברית המועצות המתגוררים באשדוד ומכינים עצמם לתחרות העולם בברייקדאנס. הדמויות המרכזיות עתה הן חברי להקת ראפ מקומית, משכונת מצוקה בעיר, שמתאמנים לקראת הופעה בפסטיבל בינלאומי שעשויה להכריע את עתידם המקצועי והאישי.
הסרט מתמקד בדמותו של אנדריי (ולאד דובינסקי), חבר בלהקה המתפרנס מעבודה כסבל בנמל אשדוד. אביו מאושפז בבית החולים, והוא מתקשה להתמודד עם הטיפול באחותו הקטנה, תשלומי המשכנתא המכבידים, רשויות הרווחה, וגורמים עברייניים שהוא לווה מהם כספים. המצב הוא כה חסר תקווה עד שאפילו האחות הצעירה יודעת כבר לומר ש"הרעים תמיד מנצחים".
עוד ביקורות קולנוע:
"שנות חיינו היפות": נראה אתכם לא מתרגשים
לא תישארו אדישים: סקין הוא הסרט הכי נכון לתקופה
"המכבסה": פרויקט שאפתני שנועד לכישלון
חבריו של אנדריי אינם חווים חיים קלים יותר. "מיקסר" (אדוארד חמלניצקי) עובד בשירות מאפיונר מקומי, ניסיונותיו של זורה (זורה קרטולישווילי) להעביר חוג ראפ לילדים בסיכון נדחים בגסות, וגם רנאט (רנאט חסנוב) כושל במאמציו למצוא עבודה סדירה ועוסק בהוראת ברייקדאנס. את תסכולם הם מתעלים למוזיקת הראפ שהם יוצרים, כמו גם לעימותים חוזרים ונשנים עם המשטרה, שבין היתר מסלקת אותם מהמבנה הנטוש שבו הם עורכים חזרות.
סרטו של שומונוב נדרש לשחקנים לא מקצועיים, והופעתם המחוספסת של אלה מעניקה לסרט מידה לא מבוטלת של אותנטיות. יתר על כן: הוא עוסק במצוקה אמיתית שאינו מבקש לייפות או למסחר אותה בצורה נצלנית, וגם על כך ראוי להעריכו. אם יש בעיה לסרט, הרי שהיא נעוצה בתסריט שיוצר הבחנה סכמטית מדי בין הצעירים הזועמים לרשויות החוק והרווחה. כל מי שעברית היא שפתו בסרט מוצג כנבזי וקשוח, והתוצאה היא סרט שהופך את האנטי-ממסדיות שלו לדידקטית למדי.
ככלל, נדמה שישנן בסרט יותר מדי מהמורות שאינן מטופלות כהלכה. אנדריי מפוטר מעבודתו בנמל ואז מוצא לו עבודה במפעל ברזל כאילו כלום לא קרה. רשויות הרווחה רוצות להוציא את האחות הקטנה מהבית, אבל אין לזה המשך, וכך גם הסתבכותו של אנדריי עם עולם הפשע המקומי שמסתכמת בשתיים-שלוש סצינות אגביות לחלוטין. גם עיסוקו של הסרט בראפ נדמה שולי למדיי, ודאי כאשר מדובר בחבורה המתכנסת סביב תחרות חשובה שעשויה להוציא את הצעירים המיואשים הללו ממצוקתם.
ועם זאת, אני מעדיף את קולו האותנטי של הסרט הזה, על אף פגמיו, על פני סרטים מתחכמים ומתוחכמים יותר. הוא מעניק נוכחות לסביבה ופנים שאינם שגורים בקולנוע הישראלי, ועושה זאת מבלי לחתור לפתרון מיופייף. יש משהו בוסרי בסרט, אבל כשצופים בו ממבט לא מתנשא אפשר לזהות בבוסריות הזאת כנות וכאב אמיתי.
