קווים לדמותה של המחאה הגלובלית

אזרחים יוצאים בימים אלה לרחובות בלבנון, בצ'ילה, בהונג קונג ובקטלוניה. אין להם דרישה ברורה. מה שמאחד ביניהם סנטימנט ההתנגדות

נדב איל פורסם: 30.10.19 , 12:21

סנטיאגו צ'ילה מהומות הפגנות מחאה על מחירי התחבורה הציבורית ויוקר המחיה (צילום: AFP)

המחאה בצ'ילה (צילום: AFP)

בלבנון עמדו המפגינים, כנראה בטריפולי, ושרו את האודה "אל השמחה" של בטהובן עם מילים בערבית שעסקו בלאומיות לבנונית, על-עדתית ודתית. בערך באותו זמן שרו בצ'ילה עשרות אלפי מפגינים, מצוידים בכ-1,000 גיטרות, את שיר העם של ויקטור חרה, "הזכות לחיות בשלום". חרה נרצח בידי הדיקטטורה הצבאית בצ'ילה ב-1973. המפגינים מוחים בצ'ילה על חוסר שוויון, שחיתות ויוקר המחיה. לא נושאים הרחוקים מליבת המחאה הלבנונית.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

כמה חודשים קודם לכן, בהונג קונג, התייצבו המפגינים למען הדמוקרטיה ושרו גרסה סינית ל"האם אתה שומע את האנשים שרים" מתוך "עלובי החיים". זה הפך להמנון שלהם. בשבוע שעבר, בהונג קונג וכחלק מהמחאה נגד המשטר הסיני, התכנסו אלפי סינים כדי למחות על היחס למנהיגי תנועת הבדלנות הקטלאנית בספרד, שנאסרו בגלל רצונם בקטלוניה עצמאית. ההקשר ברור: ספרד רוצה לדכא את קטלוניה, סין את הונג קונג. כאות תמיכה הם שרו את ההמנון הקטלאני, וכעבור זמן קצר ענו להם הקטלאנים בברצלונה: הם התכנסו מול הקונסוליה הסינית ושרו את "תהילה להונג קונג".

בעיראק אין זמן למוזיקה: המשטר בסיוע מיליציות איראניות יורה ורוצח מפגינים לילה אחרי לילה בירי באש חיה. גם הם מוחים על השחיתות, המצב הכלכלי המידרדר במדינה והמעורבות הזרה, בעיקר של טהרן.

יש משקיפים שירצו לראות כל אירוע כזה כעניין מקומי, עדתי או דתי. אבל באורח מעשי יש קשרים סמויים וגלויים בין המחאות הללו, והצלילים הדומים אינם רק מוזיקליים. עולם ההקשרים הוא גלובלי, כמו שהשירים בהפגנות מבטאים.

עידן הצמיחה הכלכלית מקרטע, באדיבות ההאטה בסין ומלחמת סחר שיזמה וושינגטון. הצפות הכסף הזול של הבנקים המרכזיים לא מספקות את אותה תוצאה כמו בעבר; כאילו האנטיביוטיקה נתקלה בחיידקים חסינים. במקומות שבהם אי-השוויון גובר ופוגש בשחיתות, נוצר מתח פוליטי, ותחושת הלגיטימיות של הממשלה נפרמת. בניגוד לטענות במערב, לא רק דמוקרטיות סובלות כעת מערעור אלא גם משטרים אוטוריטריים, וההתרחשויות בהונג קונג ממחישות זאת היטב.

מה שאנו רואים הוא מרד מבוזר, כללי, חסר מנהיג, ללא קוהרנטיות אידיאולוגית כמובן. המרד הוא סנטימנט, ובבסיסו הרצון לשבור מערכים של כוח מדינתי וכלכלי. לעיתים הוא מתבטא בימין קיצוני, לפעמים בשמאל רדיקלי או אפילו בהפגנות סביבתניות. אין פה השוואה מוסרית בין התופעות הללו, אלא אבחנה לגבי הדפוס החוזר והנשנה שלהן. מרכיב חשוב שלו הוא שבעצם, כאשר שומעים את דרישות המפגינים, לא מגלים בדרך כלל תוכנית ברורה לביצוע. מה שמאחד ביניהם הוא המרד, ההתנגדות עצמה.

האם ההפגנות הללו יולדות עכשיו מהפכות? סביר להניח שבמרבית המקרים לא. השעה טרם בשלה לשינויים מקיפים, מהפכניים; אלה יכולים להגיע כאשר לאי-הנחת מצטרף משבר כלכלי או קיומי חמור, כזה שדוחף את מעמדות הביניים לחפוץ בהפלה מעשית של השלטון. ברוב המקרים – ובוודאי בהונג קונג ובלבנון – זהו איננו המצב. אך העידן החדש שאליו נכנסנו יאופיין בחוסר יציבות פוליטי קבוע, חדירת רעיונות אוונגרדיים אל המיינסטרים וניסיונות לערער את שליטתן של קבוצות ותיקות במוקדי הכוח.

הדרך להתמודד עם העידן הזה איננה לשבת בחיבוק ידיים ולחכות לסערה, אלא לנסות לעצב אותה ולהשפיע על המציאות שעומדת להתגבש. אנחנו רק בהתחלה.