5 שנים אחרי מותו של בנה, רוני ילדה בת בגיל 49
רוני אופק איבדה את בנה בר בתאונת אופנוע כשהייתה בת 44. חמש שנים אחר כך הרתה באופן ספונטני ובניגוד לכל הסטטיסטיקות, ובשמחת תורה ילדה את בתה. "זו המתנה של בר לכולנו"
את סיפור חייה של רוני אופק בחמש השנים האחרונות יכול היה לכתוב רק תסריטאי יצירתי במיוחד, עם ראש פרוע וחסר גבולות, שקוראים לו החיים עצמם. החיים הורידו אותה עמוק לתהום בעקבות מותו של בנה הבכור, בר ז"ל, וכעבור חמש שנים העיפו אותה גבוה לרקיע, בעקבות לידת בתה השבוע, אחרי היריון ספונטני ויוצא דופן לגילה ‑ 49.
"זה כל כך נדיר שאישה בגיל זה תהרה ספונטנית ותחווה היריון תקין לחלוטין, שמסתיים כשהאם והתינוקת בריאות לגמרי, שאין אפילו נתון סטטיסטי על הפלא הזה", אומרת ד"ר יסכה לנדסברג, רופאה בכירה במחלקה לאם ועובר (היריון בסיכון), בבית החולים לנשים ויולדות ליס שבמרכז הרפואי איכילוב.
אופק הנרגשת מחבקת את התינוקת החדשה. "ברור שהשמחה על הולדתה טובלת בעצב על מותו של בר", היא אומרת. "אין מצב שיהיה אחרת. כי כל החיים שלי מרגע שבר נהרג, כל השמחות שעוד צפויות לי, יימהלו תמיד בגעגוע ובעצב. אבל הקטנטנה הזו נותנת לי ולכולנו בוסט של חיים. היא תגרום לי לחזור לחייך ותמלא את הלבבות המרוסקים של כולנו, בשמחה גדולה".
אופק, גננת ממכמורת, נשואה בשנית ואמא לשתיים, תומר (21), ועמית (9). "בר ז"ל ותומר הם ילדיי מהנישואים הראשונים שלי, שהגיעו לסיומם כשחשתי תחושה של מיצוי וחוסר חשק ושמחה", היא מספרת בגילוי לב אופייני. "לא פחדתי לעשות את הצעד הדרסטי הזה, ממש לא, כי זו הייתה האמת שלי, אבל במקביל ידעתי שאעשה הכל להקים משפחה חדשה. כי נולדתי לתוך משפחה חמה וקרובה ותומכת, וכולנו נשארנו לגור בשכנות במכמורת".
כמו חיה פצועה
מנישואיה השניים נולדו עמית והתינוקת החדשה, עדיין ללא שם. הטרגדיה הכתה במהלך הקמת המשפחה החדשה. "בר שלי היה חייל שהגיע הביתה רכוב על הדו־גלגלי שלו. בכניסה ליישוב, כשהוא עלה על פס ההרעדה, הקסדה עפה לו והסתירה את שדה הראייה. כתוצאה מכך הוא איבד שליטה על האופנוע והתרסק".
באותה שעת צהריים הייתה אופק בגן שבו היא עובדת, אחד הילדים על ידיה, כשלפתע הופיעה במקום אחותה, חיוורת ונסערת. "שאלתי אותה מה יש לך? מה קרה? והיא ממש התקשתה להוציא הגה מהפה ובקושי לחשה: 'אל תשאלי, אני באה עכשיו מהקניון ובדיוק ראיתי תאונת אופנוע מחרידה'. ישר שאלתי אותה אם זה בר והיא שללה את זה לגמרי".
בכל זאת היא מיהרה להעביר את הילד שבזרועותיה לאחת העוזרות וניסתה את הנייד של בנה. "התקשרתי פעם ועוד פעם ולא היה מענה. בשנייה ירדו לי כמו מבול על הראש כל האסימונים וכיוון שהגן ממש קרוב למקום התאונה, עליתי על האוטו ובתוך שתי דקות הגעתי לשם, עוד לפני מד"א והמשטרה".
היא מצאה אותו מוטל על האדמה. "מורה שלו לשעבר שנקלע למקום, ניסה לעשות לו החייאה, אבל זה מאוחר מדי ומיותר. מהרחם הבנתי שאלה הנשימות האחרונות של הילד שלי וככה בשנייה מרה אחת התחוורה לי המציאות בהכי אכזריות שלה: אני האמא שראתה את נשימות חייו הראשונות ורואה עכשיו, את נשימותיו האחרונות. זה היה גיהינום. גם מד"א הגיעו בינתיים ומה שהבנתי רק אחרי שהתעשתי זה שלא היה לו סיכוי, כי הוא שבר את המפרקת".
היא זוכרת את הרגעים שאחרי הקיפאון וההלם הראשוני. "כמו חיה פצועה צרחתי ורציתי שיניחו לי. קרובים ניגשו אליי לחבק אותי אבל הדפתי את כולם. עמדתי שם כשבשנייה ארורה עולמי חרב עליי והתקשרתי לבעלי. לא הייתי מסוגלת להרכיב משפט שלם והגיוני, ורק זרקתי מילים: בר, דם, תאונה".
את הדרך לביתה היא אלא זוכרת. גם לא את ההלוויה, בהשתתפות מאות אנשים ‑ מלבד תמונה אחת שנחרתה בה לתמיד, כשנשכבה זועקת על הקבר ומיאנה לקום ממנו. "כיוון שהיה חייל במותו, משרד הביטחון והצבא דאגו לכל, כולל לבשר לאבא של בר, שחי בקוסטה־ריקה. כדרכה של שבעה, גם שלנו הייתה מנחמת ועוטפת, אבל יום אחרי שהסתיימה לא רציתי לקום מהאסון הזה. רציתי לחדול. כל שבוע עליתי לבית הקברות הצבאי שלנו לשני חללים, בר שלי וסא"ל יוסי קורקין, לוחם הקומנדו הימי. אבל זכרתי שיש לי ילדות ובעל ומשפחה, ולכן שבועיים אחרי מותו חזרתי לגן. בחוכמה עשיתי, כי הילדים תדלקו לי את המצברים שהתרוקנו לי עד לאפס".
מסע ההחלמה ארך שנתיים של עליות ומורדות. "הגעגועים הטריפו אותי וזו הייתה מלחמה יומיומית להתרכז במה שיש. אבל האוכל לא ירד לי בגרון וכשהוא כבר ירד, לא היה לו טעם. בחורף הראשון, כשהתחיל הגשם, היה דחוף לי לרצות לכסות אותו בשמיכה. אלה היו ימים שרק השטן ברא".
כמו בצמר גפן
אבל לחיים היו תוכניות אחרות, מפתיעות. "ביום הולדת הראשון שלו במותו, התגלה לי שאני בהיריון וזה הימם והפתיע את כולנו, כי מי בכלל חשב על ילד? גם לא הגוף שלי, שהיה רזה וקמל עם אפס אנרגיה. אמרתי לבעלי שאני צריכה ילד, אבל החלטנו לא להיכנס למפעל ההפריות. אם ילך - ילך. אם לא - גם טוב. לא נעשה שום מאמץ, אחרי הכל הייתי כבר מבוגרת".
ואז לפני פחות משנה, בגיל 48 ובאופן ספונטני, היא התעברה. "כשהמחזור התאחר, מה שלא קורה לי, ביקשתי מבעלי שיקנה לי ערכת היריון בסופר־פארם. 'איזה ערכה', הוא צחק עליי, 'את עוד מעט סבתא'". לתדהמתם, על המקלון הופיעו שני פסים אדומים. "צרחתי, אבל הפעם מאושר. חזרתי על הבדיקה ששוב אישרה שאני בהיריון, שאני חיה".
ד"ר יסכה לנדסברג ליוותה את אופק מתחילת ההיריון. "היא הגיעה אליי לבדיקת דופק סביב השבוע השמיני וסיפרה את סיפורה", משחזרת הרופאה. "אחרי שבכינו יחד ושמחנו יחד על נס ההיריון הזה, הרגשתי שהיקום נתן לה מתנה ובאינטואיציה מקצועית ידעתי כבר באותו מעמד ראשוני, שמדובר בהיריון מושלם. למרות שזה ממש כנגד כל הסיכויים. כי כבר כמה הריונות ספונטניים מתקיימים בגיל 48, בואכה ל־49? השגחתי עליה כמו בצמר גפן וכל כך הייתי מסופקת כשהשקיפות העורפית, הדופק - הכל היה מושלם, תואם לגיל 25. ממש נס שההיריון הזה היה תקין לחלוטין, בלי רעלת אופיינית לגיל או צירים מוקדמים, בלי מומים לעובר - היריון מושלם וניסי כשאת הכל עושה הטבע ואני רק משגיחה עליה ומספקת לה ביטחון".
בערב שמחת תורה, ד"ר מיכאל שנהב - מנהל מחלקת יולדות בליס/ איכילוב, ניתח את אופק קיסרית ושלף מבטנה תינוקת בריאה במשקל תקין. "במהלך הלידה בעלי החזיק את הצילום של בר", היא מספרת, "והרגיש לי בכל שנייה, שהתינוקת היא המתנה שלו לאמא שלו, לאחיותיו לסבא וסבתא שלו ולכולנו".
לפנייה לכתב/ת 
