יוצאים מהתיבה: האמנים שנאבקים בהדרת הנשים

"אַ מענטש טראַכט און גאָט לאַכט"

האדם מתכנן תכניות ואלוהים צוחק: היה אמור להיות טור רגוע בנושא גילגולי דימוי היונה במקרא, ובמיוחד גילגולי הביטוי "מנוח לכף רגלה". סוגיה למדנית שלא אמורה לעורר קצף של אף חבורה דתית-פוליטית.

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

אבל אז התדפקה על דלתי הכרת התודה

בעודי לוקטת פסוקים ודימויים הופיעה על מסך המחשב ידיעה: "משום שאף אישה לא נכללה בתוכנית האמנותית של ערב ההתרמה לאגודת 'עזרה למרפא' (של הרב פירר), אלון עדר ביטל את השתתפותו ועילי בוטנר התנה אותה - בשילוב זמרת". הדרת הזמרות הוא אחד התחומים הקשים והמבוססים בתרבות הדרת הנשים, ושנים רבות שאנו נאבקות בו כאן וברחבי הרשת.

בין נח לבין גוריון:

נוח - האיש שעשה רק מה שנוח

יורם טהרלב

לא סתם היה נוח "צדיק בדורותיו", ולא בכדי ויתר לו אלוהים כמעט על כל המצוות. אך למרות כל חסרונותיו, מצא אותו האל כאיש הראוי מכולם לשאת על כתפיו את השליחות החשובה ביותר בזמנו. מיד תבינו איך כל זה קשור גם לבן גוריון

נוח - האיש שעשה רק מה שנוח

"היא יודעת, אנשים תמיד אומרים לה / אנשים רק מתערבים לה / מה ללבוש, מה לאכול / מה נכון, מה לא נכון" (עילי בוטנר ונינט טייב)

תמיד נמצאים אנשים (וגם נשים) שמסבירים לנו למה זו בכלל לא הדרה, ואם בכל זאת נאמר שזו הדרה מדוע ההדרה הזו הכרחית ובוודאי נסלחת:

זה קרה לגמרי במקרה / לא נמצאו זמרות מתאימות / הן כולן היו עסוקות / כשהתקשרנו הן בדיוק היו באמצע הניקיונות ולא ענו לטלפון / היא ממש עכשיו ילדה ולכן לא תוכל להגיע / וגם, זו כפייה חילונית, זכותם של דתיים לא לשמוע נשים (כאילו שטענו שזו לא זכותם, אבל בחברה דמוקרטית את הזכות הזו יש לממש בהדרה של עצמך ולא של הזולת).

יש אלף סיבות להמשיך עם הדרת נשים, וסיבה אחת פשוטה להתנגד לה - היא לא מוסרית. את המאבק הזה אי אפשר לנהל בלי הושטת ידיהם של ה"בלתי מודרים". הודות לנחישות ולמוסריות של המוזיקאים בוטנר ועדר ושל גברים מוכשרים נוספים, יש סיכוי שאנחנו בדרך לשם.

וגם הפילהרמונית, אבי סינגולדה, אורלי וילנאי שלמה ארצי

בכל פעם שניסיתי לשלוח את הטור אל המערכת התגנבה למסך ידיעה נוספת על זמרים ויוצרים שמעבירים ביקורת ומבטלים את השתתפותם באירוע. קשה להגזים בחשיבות הרגע הזה (ואני יודעת שעוד יהיו לו גלים שכנגד), הדרת זמרות היא אחת מנקודות התורפה של המאבק הפמיניסטי-יהודי שכן היא זוכה לאהדה והבנה, ופתאום יש קרני אור, אחוות אחים ואחיות, תחושה עמוקה של סולידריות שהלב כמה לה.

העגלה הליבראלית המלאה

הרב פירר מלא זכויות כרימון אבל אין בכך להצדיק שיתוף פעולה עם עבירות מוסריות. העגלה החילונית והליבראלית מלאה כל טוב שלא תמיד זוכה להכרה, והפעם כן.

הרב פירר, אנחנו לא אוהבת שמדירים אותנו(צילום: עמית מגל)

כשם שלא אצפה שאישה שומרת מצוות תכבד את חברתה בהשתתפות באירוע בו מוגש לשולחן "גדי בחלב אימו", אין לצפות שנשים וגברים ליברליים יכבדו אדם בהשתתפות באירוע מדיר נשים. זה נגד האמונות היסודיות שלנו. תגובת דוברו של הרב פירר מעידה שהוא לא מבין את זה: "עזרה למרפא בראשותו של הרב מעולם לא הייתה ולא תהיה חלק משיח מפלג. המחלות, כמו החיידקים אינם מכירים בשיח פופליסטי".

לכן יש לשוב ולחדד: מי שמדיר נשים מנהל שיח מפלג. הוא אולי לא רוצה לפלג, הוא בוודאי היה מעוניין שנשים יודרו בשמחה אבל זה לא המצב, אנחנו לא אוהבות שמדירים אותנו והיום מותר לנו לומר זאת. דבר שני, הפמיניזם הוא לא שיח פופוליסטי, לגמרי לא. הוא נלחם בטרור נגד נשים, נאבק על שוויון הזדמנויות ושכרן, נאבק נגד מילת נשים, נגד אונס וניצול. הפמיניזם הוא אחד המאבקים האנושיים החשובים ביותר שהתרחשו, הוא מאבק לשוויון כל האנושות, והוא בוודאי המאבק האנושי הגדול ביותר. פופוליזם? הייתם רוצים להאמין בזה.

"אנל'א מחפש לברוח / אני מעדיף לראות / לא משחק בכוח" (אלון עדר)

בניגוד לגיבורי הפרשה האקטואלית, מי שחיפש לברוח והעדיף לא לראות, היה גיבור פרשת השבוע המקראית "נח"(ו', ט'): "אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו, אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ". נח מייצג את כל מה שחינוך מוסרי נאבק נגדו; בחירה בנוחות אישית, בריחה אישית מהמבול, אגואיזם, אנטי-תזה של אחווה אנושית. נוח ומפתה להיות נח ופעמים רבות אנחנו, בדיוק כמותו, בוחרות להתחבא בתיבה שתציל רק אותנו - ואחרינו המבול.

אלון עדר מצטרף למאבק בהדרת הזמרות(צילום: טל שחר)

קל להצדיק חיים פריווילגיים, מפתה להאמין שאנחנו באמת הכי טובות, ובדין הוכנסנו אל התיבה בשעה שהיתר נדונו לחיי מבול. אבל המבול של הזולת הוא המבחן המוסרי שלי. כרטיס הכניסה לגן עדן נרכש בפעמים בהן אנו מסרבות להתמכר לאמונת נח ולוקחות אחריות על סבל שאינו שלנו.

לא הופתענו

סופו של נח מעיד ראשיתו (ט', כ'-כ"ב): "וַיִּטַּע כָּרֶם וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו". הצדיק מתגולל שיכור באוהל ובנו רואה את ערוותו (תהיה משמעות הראייה אשר תהא, מצווה גדולה אין כאן), נח הוא סמל לאדם שעסוק בהישרדות ולא נושא באחריות לסבל הזולת: שיכרות, גילוי עריות ושנאה בין האחים -הן תמונות חייו האחרונות של הצדיק.

אלבום הניצחון המונותאיסטי

משימתו של ספר בראשית היא הנצחת ניצחון האל-האב על יתר האלים ובוודאי האלות. במישור האנושי משימה זו באה לידי ביטוי במחיקת השמות והמעשים של הנשים. השושלות של ספר "בראשית" מציגות כמעט רק את הגברים של השבט (ה', ל"ב): "וַיּוֹלֶד נֹחַ אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת" כאילו הקהילה מורכבת מגברים שבדרך פלאית פרים ורבים ומביאים לעולם דור נוסף של גברים.

שדכנות פרשנית

מיעוט הנשים בעלות השם במקרא, לצד ההבנה שהקהילה לא באמת התקיימה מגברים בלבד, הובילו למפעל שדכנות פרשני: על כתפיהן של נשים בעלות שם הוטלו משימות נשיות רבות, והן הפכו לניצבות. במקרים הרבים בהן הסיפור המקראי שכח להזכיר נשים ובוודאי שכח לציין את שמן.

בפרשה נולדה ילדה בשם נעמה, שלא זכתה לתפקיד בהמשך הסיפור ובפרשת "נח" התגלתה אישה שלא זכתה לשם (ו', י"ח): "וּבָאתָ אֶל הַתּיֵבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ" לכן שודכה נעמה נטולת התפקיד, לאשת נח נטולת השם וקיבלנו צמצום נוסף - אישה אחת במקום שתיים (בראשית רבה, בראשית כ"ג): "אמר רבי אבא בר כהנא נעמה אשתו של נח הייתה, למה היו קוראים אותה נעמה? שהיו מעשיה נעימים. ורבנן אומרים: נעמה אחרת הייתה, ולמה היו קוראים אותה נעמה? שהייתה מנעמת בתוף לעבודת כוכבים".

לפי מדרש אחר, נעמה הייתה היפה בנשים ועמה נאפו בני האלוהים: "נעמה אחות תובל קין, שטעו בה מלאכי השרת, שנאמר ויראו בני האלוהים את בנות האדם כי טובות הנה" (תנחומא בובר חקת). על פי הזוהר הייתה נעמה אם השדים.

צדיקה או שדה?

אין נשים "סתם" שהרי ה"סתם" שייך לגברים, ואישה שזכתה לנראות היא "אחרת", מיוחדת. מכאן גם ההתעקשות שדיבור בלשון סתמי ימשיך להיות בלשון זכר, זהו מאבק להשריש את האמונה ש"הרוב", "הכלל", "הציבור" - שייך לגברים. ואישה? היא חריגה בנוף. לכן גם בזירה הלשונית אנחנו נאבקות.

נעמה לא יכולה להיות אישה מן המניין, הצדקת קיומה היא בהפיכתה לאלה או לשדה. היא יכולה להיות בעלת מעשים נעימים באופן חריג, אם השדים, או הפאם פאטל של בני האלוהים. בתרבות פטריארכלית אין חיים לאישה מן השורה.

יש לנו קול

לכאורה הקביעה"'קול באישה ערווה" (שבמקורה לא מתייחסת לשירת נשים) מצדיקה מבחינה הלכתית את הדרת הזמרות ומסבירה מדוע עליהן לשבת בבית, בעוד הגברים שלא מוכנים לשמוע אותן, וייהנו ממוזיקה נטולת ערווה.

אלא שהקישור בין הקול לאיבר המין הנשי מבקש להשיג השתקה יסודית שלנו. הוא מציג את המיניות כשולטת על כל ביטוי בחיי האישה, אפילו על הדיבור (והאיסור הרי מתייחס לדיבור ולאו דווקא לשירה).

הפרדה מגדרית. ממה אתם פוחדים?

האישה מוצגת כמסוכנת כיוון שהמיניות שלה חולשת על כולה. אישה טובה היא אישה שמבינה את הדמוניות שבה ומוכנה למחוק את קיומה ולכן מוותרת אפילו על השמעת קול.הזמרים שעשו מעשה פועלים באחד השדות המסובכים ביותר בתרבות הדרת הנשים ביהדות. הם מצטרפים למאבק על זכותנו להשתחרר מהצבת של הגדרתנו כשדות או אלות ולהיות פשוט "רק מה שאת אוהבת". תודה.

ובבית המדרש של הטוקבקים

יעקב אלפסי שאל מניין אני יודעת ששאול המלך לא הניח תפילין. בסרטון אני מנסה להשיב.