דברים שרואים משם
שולחת אלייך מכתב אישי דרך מרחב דיגיטלי.
אולי את תשוטטי לך אי שם בשמיים, ובמקרה תבחיני ותקראי.
הגעתי לביקור מולדת.
ושוב, אמא התעקשה שנלך ביחד למוזיאון תל אביב.
היא הייתה נחושה להראות לי תערוכה שמוצגת במוזיאון בימים אלו ועוסקת ברוחניות, מיסטיקה ואומנות.
כבר בכניסה הבחנתי באישה צעירה, לבושה בג׳ינס וכפכפים, ולהשלמת הלוק עוטה על עצמה רובה. בהפגנה אופנתית כזו היא צועדת בנון שלנטיות אל תוך המוזיאון.
התבוננתי באנשים שחלפו מולי. צבעוניים ומרתקים. הם מתבוננים מסביב, אני מתבוננת בהם. הם מתבוננים במרחב ואני רואה בהם יצירות פאר זמניות וקסומות. הם אינם מבחינים. בעצמם. ביופיים. במלוא תפארתם. ושוב, הפער בין אמנות לחיים מטשטש. מהי היצירה ומיהו הצופה, תהיתי לעצמי.
עמדתי שם מרותקת, מסוקרנת, אך כל מחשבה נגדעה באותו רגע שבו הבחנתי ביצירה שלך מוצגת שם במוזיאון. היצירות שמנציחה את הלוגו של משטרת עוז, ״משטרת ההגירה״ ו״האנדרטה לפועל הבניין״, נראות למרחוק ואין מבקר במוזיאון שלא עוצר ובוחן אותן. אם רק היית יודעת, שלי, שהעבודות שלך מוצגות במוזיאון תל אביב, באותו המוזיאון שבו מוצגות עבודותיה של מרינה אברמוביץ שכל כך אהבת, מרחק קומה אחת בלבד.
המבקרים במוזיאון מתפעלים, מצלמים וליבי מתמלא גאווה.
כן, אני יודעת שהכל זמני ובכל זאת.איזה רגע נפלא זה היה עבור אמא ועבורי. ירדנו למטה ושוטטנו בין העבודות הצבעוניות. נשכבתי על מיטה שמרינה עיצבה ונעלתי את נעלי האבנים, ממש כמו של דורותי. אולי כמו בארץ עוץ, חיפשתי קסם שיחזיר אותך אליי.
ביציאה מהמוזיאון, זיהיתי מרחוק שני פועלים ניצבים לרגע ותמהים אל מול מיצב דלעת ענקי. הם הוציאו את הדלעת בחיפזון ומיהרו להניח מעלייה את המכסה. הזיזו מפה לשם את הפצפצים והניירות בהם הייתה עטופה וצחקו ביניהם למראה היצירה התמוהה.
לרגע הם נראו לי ממש כמו צמד דמויות מסרט בשחור לבן של צ’רלי צ׳פלין, נעים בתזזיתיות מול מיצב כתום. הם הוציאו את הדלעת הענקית מהקופסא כאילו היתה פריט ריהוט פונקציונלי שעליהם לבנות מתוך קופסא של איקאה.
אם רק היו יודעים שדלעת כזו בדיוק נמכרה לא מזמן בסות׳ביס שבהונג קונג בעבור שבעה מיליון דולר, אולי היו נוהגים בה במעט יותר כבוד. ואולי הם למעשה צודקים ובכל זאת, כמו הילד הקטן באגדה המפורסמת, היו כמו מצביעים על הדלעת ומעיזים לומר ״המלך עירום״, שכן מי באמת מחליט על ערכה של יצירת אומנות. צחקתי בליבי. תהיתי אם גם את צוחקת שם למעלה איתי. והנה זאת אני שם לבד, בתערוכת אמנות ורוחניות, מחפשת הסברים וסימנים, מחפשת אותך. שוטטתי לי ככה בין אנשים, מיצבים, ציורים והבנתי שבין אם אמצא סימנים, בין אם אשריין הסברים, על כל מה שמסביבי אני מתבוננת דרך המבט שלך, מתייעצת איתך בליבי ואת, בתמורה, תמיד שם, נוכחת.
איתי.
