פרידה מהאיש שהטיף להגשמה עצמית טוטאלית
הוא השאיר אחריו מורשת פסיכולוגית שעוסקת בעיצוב מתמשך של ה"עצמי", זאת שראינו בקרב בני דור ה-Y וה-Z. על מותו של פרופ' קרלו שטרנגר
בסופו של דבר, כולנו נמות. זה גורלנו. שאלת מיליון הדולר היא לא "האם אני אמות?", אלא "מתי אני אמות?". הגורל המר הזה, שממתין לנו ולכל אהובינו בסוף הדרך, הוא תיק כבד שקשה להתמודד איתו. הוא הסיבה להרבה תהיות, חרדות, וגם דיכאונות – הלכי נפש שמביאים אנשים אל חדרו של הפסיכולוג, או אל בית מדרשו של הרב המחזיר בתשובה. חרדות קיומיות וצורך בנחמה ועידוד מביאים רבים לפנות גם אל שפע המתקשרים והמורים הרוחניים, שמספרם גדל מאוד אצלנו בשנים האחרונות, יחד עם עליית הביקוש לשירותיהם.
- לכל הטורים של פרופ' יורם יובל – לחצו כאן
ועדיין, השאלות הגדולות לא הולכות לשום מקום: מה המשמעות של חיינו, איך כדאי לחיות, איך ראוי לחיות, ומהו טעם החיים, בהינתן המוות הבלתי נמנע שלנו? והאם המוות הזה, שמחכה לנו בסבלנות בצל הברושים של בית הקברות, הוא אכן סוף הדרך?
אלה שאלות שבני אדם התמודדו איתן מאז שהחלו להשאיר אחריהם עקבות בכתב, וכנראה עוד הרבה קודם. כל הפילוסופיות וכל הדתות עוסקות בהן, וטובי הסופרים והמשוררים התמודדו איתן. נכון להיום, אין לנו עליהן תשובה אחת שהיא מקובלת ומוסכמת על כולם. ואולי לעולם לא תהיה. ולכן השאלה החשובה באמת היא לא איך נמות, אלא איך נחיה עד שנמות.
ביום שישי שעבר מת בטרם עת אחד מבכירי הפסיכולוגים בישראל; אדם שעסק רבות במוות ובמשמעותו בחיינו – קרלו (חיים) שטרנגר, פרופסור לפסיכולוגיה ולפילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב. קרלו הוא בן גילי – בן 61 במותו. אני חולק איתו לא רק את שנת הלידה, את הקרחת הגדולה ואת הרקע הדתי, אלא גם את העניין והאהבה, ובצידן גם את הביקורת, על הפסיכואנליזה ועל הגאון שהגה אותה, זיגמונד פרויד. יחד עם זאת, ההשקפות של קרלו ושלי על משמעות החיים היו ונותרו שונות זו מזו, כפי שאסביר להלן.
קרלו נולד בבית דתי-ציוני בבזל שבשוויץ ובצעירותו שימש כחזן. הוא סיפר בראיון שעד גיל 18 הספיק לקרוא את כל כתבי פרויד, קאנט וניטשה, ביחד עם לימודי תורה וגמרא. בנעוריו איבד את האמונה באלוהים, ובגיל 17 חדל להניח תפילין. הוא למד בישיבה שנה אחת בלבד, ואז יצא בשאלה.
בגיל 20 עלה לישראל והחל ללמוד פסיכולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא סיים דוקטורט משולב בשני התחומים, ובגיל 25 החל ללמד במשרה מלאה קורסים בפילוסופיה באוניברסיטה. עם הזמן התמחה בפסיכולוגיה, והחל ללמד גם אותה באוניברסיטה. מ-2004 היה פרופסור חבר באוניברסיטת תל אביב. בנוסף הוא היה פסיכולוג קליני וקיבל מטופלים באופן פרטי.
אשתו, הפסיכולוגית והמתרגמת יוליה אלעד שטרנגר, כתבה בעמוד הפייסבוק שלה: "אני שבורת לב לבשר על מותו של קרלו שטרנגר שלנו, בשלווה וללא סבל. הוא לנצח יהיה האדם הכי מדהים שאני מכירה, ואהבת חיי".
מתוך הקרקע הפורייה של פסיכולוגית העצמי והפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית, משנתו של קרלו עוסקת בעיצוב מתמשך ומודע של הזהות האישית. בספריו, במאמריו, וגם בסדנאות שקיים, הוא הטיף להגשמה עצמית טוטאלית, הגשמה עצמית ללא פשרות.
שטרנגר לא הטיף לאגואיזם ואגוצנטריות. הוא חשב שדווקא בגילאים מתקדמים, בני אדם יכולים להרשות לעצמם לתרום לחברה ללא ציפייה לתמורה, ולהעשיר מניסיונם את הצעירים יותר, ממש כפי שהוא עצמו בחר לעשות. אבל הוא התבונן בחיים וחיפש את משמעותם מתוך הפרספקטיבה של העצמי, רצונותיו ותשוקותיו.
במובן זה קרלו היה חלק ממגמה עכשווית, עולמית, צעירה ועדכנית של בני השבט החילוני והמעמד הבינוני. אין ספק שזוהי האידאולוגיה השלטת בקרב בני דור ה-X, ה-Y וה-Z בישראל, כמו בשאר ארצות העולם הראשון: מימוש עצמי, הגשמה עצמית, ביטוי עצמי, ובכלל – הרבה מאוד עצמי.
אף שאני מכבד ומוקיר מאוד את החריפות, את הידע חובק-העולם, ואת היושר האינטלקטואלי של קרלו, מעולם לא הייתי שותף להשקפת העולם שלו, ששמה דגש כמעט בלעדי ובלתי מתפשר על העצמי.
אני חושב שיותר ויותר בני אדם בישראל, כמו בשאר ארצות העולם הראשון המפותח והשבע, שואלים את עצמם ללא הרף: "מי אני? מה אני רוצה? מה מתאים לי? מה יעשה לי טוב?". החיים לאור השאלות האלה הם מסע מתמשך של התבוננות עצמית, חיפוש עצמי, הגשמה עצמית וסיפוק עצמי. זה טוב ויפה, אבל לדעתי זה לא מספיק.
נדמה לי שיותר מדי אנשים כאן בישראל שואלים את עצמם שוב ושוב "מי אני?", ופחות מדי אנשים שואלים את עצמם "איפה אני?". שתי השאלות האלה מכוונות את המבט שלנו לשני מקומות שונים לגמרי: "מי אני" היא התבוננות פנימה; "איפה אני" היא התבוננות החוצה.
איזו שאלה חשובה יותר: "איך אני יכול לחיות יותר טוב" (מבט פנימה), או "איך אני יכול להיות יותר טוב" (מבט החוצה)? נדמה לי שיותר מדי אנשים אצלנו שואלים את השאלה הראשונה, ופחות מדי שואלים את השאלה השנייה. וזה חבל, כי לדעתי שתיהן חשובות.
נדמה לי שאדם שאין בעולמו מישהו או משהו שלמענו יהיה מוכן להקריב את חייו – לעולם לא יהיה מאושר לאורך זמן. לדעתי אנחנו צריכים משהו – הילדים שלנו, האהבה שלנו, האלוהים שלנו, המולדת שלנו, החופש שלנו, האמת שלנו – משהו, לא חשוב מה, שהוא גדול יותר מן העצמי שלנו ומן החיים הזמניים שלנו, כדי להיות מאושרים באמת. במסע הגדול בשבילי החיים, אסור שנאבד קשר עין עם כוכב אחד בשמיים שמעלינו, כדי שלא נאבד את הדרך. כוכב אחד זה מספיק, לדעתי, אבל הכוכב הזה לא יכול להיות אנחנו-עצמנו.
דיברתי עם קרלו בהרחבה על השאלות האלה, ולא הגענו לעמק השווה. ועדיין, קולו ודעותיו של קרלו, אף שלא הסכמתי איתן, יחסרו לי עכשיו, כמו שיחסרו לאנשים הרבים שבחייהם הוא נגע, ולאושרם הוא תרם.
יהי זכרו ברוך.
office@yovell.co.il
לפנייה לכתב/ת 
