הילדים מתלוננים כל הזמן? כך תגיבו
אתם עושים כל מה שאפשר עבור הילדים, אך שומעים את הטון הבכייני שלהם עם תלונות על כל דבר אפשרי. במקום להילחץ ולהתעצבן, נסו להבין מאיפה זה מגיע ולמדו אותם לבקש דברים בצורה נעימה יותר
אנחנו נענים לתלונות
ובכן, הסיבה המרכזית לתלונות שלהם היא שלא לימדנו אותם להשתמש בתקשורת אחרת. באופן טבעי, בתקופת התינוקות, בכי היה הדרך המרכזית שבה הילדים שלנו ביקשו מאיתנו עזרה. מכיוון שרובנו הורים טובים, בכל פעם שהם בכו או התלוננו - הם קיבלו את מבוקשם במהירות האפשרית.
ומה עושים עם התקפי זעם? צפו:
ככל שהם גדלו, היינו אמורים לנהל איתם תקשורת קצת יותר בוגרת. אפשר לקבל את זה שתינוק תמיד בוכה כשהוא רוצה עזרה, אבל מילד בן שלוש או שש או עשר כבר נצפה לבקש בצורה אחרת. אלא שאם אנחנו ממשיכים להיענות לתלונות (ובצדק! קשה מאד להישאר אדישים לילד מתלונן), אנחנו מלמדים את הילדים שלנו שכך כדאי לפנות אלינו. עובדה, זה עובד.
תלונה היא בקשה מוסתרת
אם אנחנו מבינים שככה זה עובד, קל לנו להבין את השלב הבא. אם אנחנו רוצים פחות תלונות בבית, אנחנו צריכים ללמד את הילדים לפנות אלינו בצורה שונה, וכדי לעשות זאת, עלינו לזכור את הכלל הבסיסי - כל תלונה היא בעצם בקשה מוסתרת, למשל:
- כשילד מתלונן שאין לנו זמן אליו, הוא בעצם מבקש עוד זמן איתנו.
- כשילדה מתלוננת על האוכל שהגשנו, היא בעצם מבקשת אוכל אחר.
- כשילד מתלונן שאחותו מציקה לו, הוא בעצם מבקש סביבה נעימה למשחק.
ואם נחשוב על זה עוד קצת, נגלה שגם אנחנו, ההורים, מחביאים לא פעם את הבקשות שלנו מתחת לכסות של תלונה. במקום לומר - "אני מבקשת ממך לסדר את החדר", אנחנו אומרים: "למה תמיד אתה משאיר אחריך בלגן?" במקום לומר - "אני מבקש ממך להנמיך את הווליום", אנחנו כועסים: "אולי די כבר עם הרעש הזה?"
במקום לבקש עזרה, יחס, תשומת לב או התחשבות - אנחנו הולכים בבית ומפזרים תלונות: "אף אחד לא עוזר לי", "אתם מתנהגים נורא", "אי אפשר לסבול את ההתנהגות שלכם". בעצם, לא פעם, גם אנחנו, ההורים, מתלוננים במקום לבקש, וכשהילדים שלנו רואים אותנו, זה מה שהם לומדים לעשות - להתלונן כדי לקבל דברים.
שיח חרשים
זה היה יכול לעבוד, אילו לא הייתה קיימת בעיה רצינית עם תלונות. העניין הוא שלאף אחד לא מתחשק להקשיב להן. כשמישהו מתלונן עלינו, רובנו רוצים בעיקר לסגור את האוזניים או להתלונן עליו בחזרה ("אני לא מתחשבת? תראי איך את לא מתחשבת!").
קראו עוד:
ללמד ילדים את אחת השאלות החשובות
גם אם נתלונן אלף פעם, רוב הסיכויים שמי שמולנו בכלל לא ירצה להקשיב לנו. הוא רק ירצה שנפסיק כבר לגרום לו להרגיש רע לגבי עצמו. ולכן, אם השיח אצלנו בבית מתנהל בתלונות הדדיות, רוב הסיכויים שאף אחד לא באמת מקשיב לאף אחד. שיח של תלונות הוא שיח חרשים, שבו כל אחד מהצדדים מנסה להדוף מעצמו את האשמה.
אז איך יוצאים מהשיח הזה? מלמדים את הילד לתרגם תלונה לבקשה. בכל פעם שהוא מתלונן, עוצרים אותו בעדינות ואומרים לו: "תגיד לי בבקשה, מה אתה מבקש ממני בעצם"? או: "אתה מוכן לנסח את מה שאמרת מחדש כבקשה? ככה יהיה לי הרבה יותר קל להקשיב לך ולהבין מה אתה רוצה".
ולא פחות חשוב, לתת דוגמה אישית: לשים לב לדיבור שלנו, ולנסות להבחין מתי אנחנו עצמנו מתלוננים במקום לבקש. בכל פעם שנתפוס את עצמנו על חם, אפשר לומר לילד: "אויש, סליחה, שוב התלוננתי. אתה מוכן לעזור לי לנסח את מה שאמרתי בתור בקשה?"
אם נתרגל בבית שיח של בקשות במקום שיח של תלונות, נקבל מתנה גדולה: אווירה נעימה בבית. ולא פחות חשוב, נלמד את הילד כלי לחיים. במקום להתלונן - פשוט לבקש.
הכותבת היא מנחת הורים , מוסמכת מכון אדלר ומחברת משותפת של הספרים "מלידה עד גיל שנה - המדריך השלם לטיפול בתינוק" (מטר) ו"מה עושים עכשיו - המדריך המעשי להורות עכשווית" (מודן)
לפנייה לכתב/ת 
