"המלך" הוא קצת עירום: הסרט החדש של נטפליקס לא משהו
טימותי שאלאמה נכנס לנעליו של הנרי החמישי בסרט "המלך", אבל הולך בהם לאיבוד. זהו סרט ארוך ולא ממש מורכב, שאת רעיונותיו כבר ראינו
מחזהו של וויליאם שייקספיר, "הנרי החמישי", זכה לשני עיבודים קולנועיים מפורסמים. האחד, בבימויו ובכיכובו של לורנס אוליביה משנת 1944, נועד להעצים את רגש הפטריוטיות בקרב הצופים הבריטים בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, בעיקר בסצינה הזכורה בה נושא מלך אנגליה את נאום יום קריספין הקדוש, ובו הוא מעודד את לוחמיו לקראת הקרב הגדול שעתיד להיערך באז'נקור כנגד הצבא הצרפתי. העיבוד השני, 45 שנה אחר כך, נעשה ב-1989 בידי קנת' בראנה, כשהוא עוד נחשב לאחת התקוות הגדולות של הקולנוע הבריטי. בגרסה שבה הוא גם כיכב, בראנה הבליט את אכזריותה של המלחמה, וסרטו הדהד את הטרגדיה של מלחמת פוקלנד שהתרחשה בתחילת אותו עשור.
עתה מגיע העיבוד השלישי, שמו בפשטות "המלך" (The King), והוא מפגין חופשיות רבה ביחס למקור השייקספירי, שיחד עם שני חלקי "הנרי הרביעי" מתאר את עלייתו של הנרי החמישי אל כס המלוכה. גרסה זו, שעלתה בסוף השבוע בנטפליקס, הוצגה מוקדם יותר השנה מחוץ לתחרות הרשמית של פסטיבל ונציה, ובכורתה הטלוויזיונית נרשמת בדיוק 604 שנים ושבוע אחרי הקרב באז'נקור (1415). עובדה זו חשובה, גם משום שהנאום ההרואי שנושא המלך באוזני חייליו בשחר יום הקרב אינו נכלל כלל בסרט, בבימויו של האוסטרלי דיוויד מיצ'וד ("ממלכת החיות"). אדרבא, המלך קטן הממדים, בגילומו של טימותי שאלאמה, מסתובב אז בין שורות חייליו, ומתקשה לשכנע כאשר הוא צועק דברי עידוד סתמיים באוזני לוחמים עזים.
לעוד ביקורות קולנוע:
בכלל, נדמה שרגע השיא של "המלך" אינו נרשם כלל בקרב, אלא עם הגיעו של הדופן, יורש העצר הצרפתי, שאינו נרתע מליצור פרובוקציות שיגררו את המלך האנגלי הצעיר אל המערכה. זה קורה רק כשעה לאחר תחילת הסרט הארוך הזה (140 דקות), כאשר הנרי ויורש העצר נפגשים באוהלו של האחרון, מעט לפני הקרב. הופעתו הפרועה והקצרה למדי של רוברט פטינסון, מצויד במבטא מגוחך וגינוני דיווה, מעניקים לפתע לסרט הלוקה ברצינות-יתר הזה תפנית כמעט מונטי-פייטונית. במיוחד אמורים הדברים ברגע ההיסטרי שבו מצמיד הנ"ל את אגרופיו זה לזה, אגודלו משתרבב ביניהם, והוא לועג לאיבר מינו של יריבו. זה מסוג הדברים שצריך לראות כדי להאמין.
בחזרה לסיפור, "המלך" נפתח בדמדומי שלטונו של הנרי הרביעי (בן מנדלסון), שמתקשה להכריע את המורדים הוולשים. בנו, הנרי, הוא נער פוחז שמכלה את לילותיו עם חברו הטוב וההולל, ג'ון פלסטאף (ג'ואל אדג'רטון המצוין שגם השתתף בכתיבת התסריט). כאשר המלך נוטה למות, הוא לא רואה בהנרי, בנו הבכור, יורש פוטנציאלי (את התפקיד הזה הוא מועיד לבנו הצעיר, תומס). אבל אחרי שאחיו, המלך המיועד, נהרג בקרבות מול המורדים בוויילס, הנרי, שבניגוד לאביו סולד מהמלחמה ומפטפוטי הגבורה – זוכה בכתר.
מכאן והלאה עוקב הסרט אחר התבגרותו של הנרי אל תפקיד מלך אנגליה. די מהר הוא מגלה שהמלחמה אינה מתרחשת רק מול הצרפתים (אנו נמצאים בעיצומה של מלחמת מאה השנים), אלא גם מול תככים מבית. "המלך" אינו רק סיפור על נער ההופך למנהיג, אלא על תמימותו ההולכת ונמוגה בשעה שהוא נדרש להתמודד עם מנגנוני הכוח והשלטון. לא אמירה עמוקה במיוחד, יש לציין. הנרי אמנם לא נהפך לעיוות שטני דוגמת מייקל קורליאונה ב"הסנדק", אבל כמו סימבה הקט בשעתו גם הוא לומד לשרוד בג'ונגל (של הגבריות).
זו גם הסיבה שבגינה שאלאמה נראה כמעט אבוד בתפקידו. לא משום שאינו שחקן טוב (האמת, היחס אליו לוקה בהערכת-יתר), אלא משום ש"המלך" מציג את גיבורו כנער מתבגר ומתלהם לעיתים ולא כדמות כריזמטית, כפי שהיו פני הדברים בסרטיהם של אוליביה ובראנה. הסרט מציג את ההיסטוריה ככזו שנקבעת על ידי גחמות של ילדים - יורש העצר הצרפתי מתגרה בהנרי כאשר הוא שולח לו כדור משחק לרגל הכתרתו - ומשחקי המלחמה שהם מנהלים ביניהם אינם אלא תחליף להתגוששות בבוץ בין שני ניצים בכיתה.
"המלך" מתאר מסע אדיפלי שבמהלכו הבן לא רק נכנס לנעלי אביו, אלא גם מנהל בהצלחה את המערכה שהאב לא הספיק לצאת אליה. הוא גם מתאר את הבדידות בצמרת, התככים והסלידה המתמדת ממה שגבריות מזוהה עמה - המלחמה. הקדרות השורה עליו, להבדיל מהחגיגיות שאפיינה את סרטו של אוליביה, אמורה להעצים את האמירה הטרגית לפיה כל ניצחון מביא עמו אובדן נורא. האם זה הופך אותו לסרט מורכב במיוחד? לא ממש.
ההחמצה הגדולה באמת של הסרט נעוצה בטרנספורמציה שעובר הנרי, מנער פציפיסט – למנהיג. התסריט אינו מבהיר את המהלך הפסיכולוגי שהוא חווה, והדינמיקה בינו ובין פלסטאף (אותו הוא ממנה ליועצו הקרוב) לא באמת מתפתחת. תפקידו של האחרון מסתכם בהשמעת קול התבונה באוזני המלך הצעיר והנמהר לעיתים. "המלך" נראה לעיתים סגפני ומהורהר כמו סרט של רובר ברסון הצרפתי ("הכייס"), אך נדמה כי המאפיינים הללו אינם אלא כסות סגנונית ליצירה שאמירתה נותרת דלה וטריוויאלית למדי.
