הקשר בין שלטון החמולות להתגברות הפשיעה
ברבים מהיישובים הערביים מתנהלת מלחמה על ראשות המועצה – תפקיד שיפרנס היטב את בני החמולה המנצחת. רוצים שקט? תמנו להם ועדות קרואות
אלפי שנים חלפו מאז תקופת הבערות המיוחסת לערבים, שנקראת אל-ג'אהליה. משמעותה לא מחמיאה במיוחד. היא נקשרת עם חוסר תרבות, וולגריות, או ברבריות במובן הלשוני של היוונים הקדמונים. המסגרת הפוליטית בתקופה זו הייתה שבטית ומבוססת על לכידות שהעניקה לאדם הגנה באופן שחיזק את זיקתו ונכונותו להקריב למען השבט. עוצמת הפרט נסמכה על עוצמת שבטו, ועוצמת השבט התבססה על עוצמת הפרטים שבו.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
כאמור, אלפי שנים חלפו מאז, אבל מרבית הערבים של ימינו דומים לערבים של אז, גם אם המסגרות קטנות יותר. השבטים שמנו אלפי בני אדם בתקופת הבערות הצטמקו לחמולות קטנות יותר. בכל כפר תמצאו חמולות גדולות יותר או פחות, אבל בעיקר תמצאו שתי חמולות גדולות המתחרות ביניהן על המעמד וההשפעה, המתבטאים בתפיסת מקורות ומרכזי הכוח. ובתרגום לימינו - השלטון המקומי בערים, במועצות ובכפרים.
החמולות הקטנות יותר מצטרפות לחמולות הגדולות ואלה פורסות את חסותן עליהן, מתוך תקווה שגם הן יזכו לנתח כלשהו מהעוגה השלטונית. במציאות כזאת, הפרט לא מתאמץ להתפתח בממד האישי, שהרי כוחו נמצא במותניה של החמולה. זה אולי מסביר את התופעה שבמסגרתה צעירי החמולות הגדולות לא פונים ללימודים אקדמאיים כפי שעושים צעירי המשפחות הקטנות. האחרונים ממילא לא יזכו לנתח מהעוגה השלטונית והתואר מהאוניברסיטה הוא מפלטם הבטוח.
ראשות המועצה היא הכוח העיקרי שעליו נאבקות החמולות. ראש הרשות שולט על מרבית תחומי החיים: חלוקת ג'ובים; מינוי עובדים או פיטוריהם; קביעת זהות מנהלי בתי ספר; השפעה על תוכניות המתאר ועל קביעת הייעוד של הקרקעות (מגורים, ציבורי, מסחר, דרכים וכו'); מינוי או קידום מנהלי מחלקות במועצה; מינוי נציגים בוועדות השונות במועצה (כולל הוועדה לתכנון ולבנייה) והשפעה על מינוי יועץ משפטי, גזבר ומנכ"ל.
ובעיקר, בידו של ראש הרשות נמצאים הכוח והשליטה על מכרזים ששווים עשרות מיליוני שקלים, ובמסגרתם הוא ישפיע בין השאר על בחירת הקבלן הזוכה.
זו הסיבה לכך שבחלק מהיישובים הערביים תקופת הבחירות לא עוברת בשלום. הבחירות האחרונות התקיימו לפני שנה אבל יש יישובים שבהם עד היום המתח בשיאו וראשי המועצות מסתובבים עם מאבטחים. הסיבה היא שהמועמד שהפסיד מרגיש שנכרת הענף הכלכלי שעליו ישבו הוא ותומכיו מהחמולה. ומי שמשלמים את המחיר, מעבר לחמולה היריבה, הם התושבים.
מאז שנת 2000 נרצחו כ-1,400 ערבים אזרחי ישראל. ב-2019 לבדה, שטרם הסתיימה, נרצחו עד היום כ-80. רק לפני יומיים נרצח אימאם בכפר טורעאן. והיד שמחזיקה את האקדח עוד נטויה.
מן הסתם לא כל הרציחות נבעו ממלחמות הבחירות וממאבקי השליטה על ראשות המועצות. קיימת גם פשיעה "סתם", של דמי חסות, סחיטה, נקמת דם וסגירת חשבון, שמתודלקת על ידי כמויות הנשק האדירות המסתובבת בשוק. אבל עדיין, מקור חלק לא מבוטל מהאלימות הוא בבחירות וברצון לשלוט במוקדי הכוח הכלכליים ברשות המקומית.
התפשטות הפשיעה מושפעת גם מדחיקת המשפחות הקטנות הצידה, הרחק מהצלחת השלטונית. הצעירים במשפחות הללו, שהשפעתם על הדינמיקה הפוליטית מועטה, עלולים למצוא את עצמם במעגל האלימות בכדי לתבוע את "זכויותיהם" בדרך אלימה תוך הטלת מורתם על מקבלי ההחלטות. תחושת הזעם והתסכול שלהם עלולה להבעיר את השטח.
הפתרון המתבקש, לפחות לעת הזו, ולו עבור אותם יישובים בעייתיים, הוא מינוי ועדות ממונות חיצוניות. מינוי ועדה קרואה הוא מן הסתם הליך מורכב, אבל גם אם הוא יצריך שינוי בחקיקה – נראה שאין מנוס ממנו. זה המהלך היחיד שיוכל לדרבן את ראשי הרשויות לנהוג באופן שוויוני עם כלל התושבים ללא קשר לזיקה המשפחתית והחמולתית.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
