סקורסזה מסביר את עצמו, אבל לא מתנצל
אחרי שקרא לסרטי מארוול "פארק שעשועים" וטען שהם לא קולנוע, מרטין סקורסזה מסביר את עצמו במאמר שכתב ב"ניו יורק טיימס". "אם אנשים מקבלים את אותו הדבר כל הזמן, ברור שהם ירצו ממנו עוד". בנוסף ביכה על מצב הקולנוע היום: "זה מוצר מותאם לצרכן, הסרטים נעדרים חזון"
כעת, כמעט חודש לאחר שצוטט מעל כל במה אפשרית, מבקש הבמאי זוכה האוסקר להסביר את דבריו. במכתב פתוח שפרסם אתמול (ב') ב"ניו יורק טיימס", כתב סקורסזה כי הוא לא מתכוון לעמוד בדרכו של מי שנעלב מדבריו, אך הוא מעוניין להסביר אותם. "הרבה פרנצ'ייזים נעשים על ידי אנשים כישרוניים ואמנותיים. אפשר לראות את זה על המסך, והעובדה שהסרטים עצמם לא מעניינים אותי, הם עניין של טעם אישי. אולי אם הייתי צעיר יותר ולא חי בשנים בהן חייתי, הייתי מתרגש מהסרטים האלה ואולי אפילו רוצה ליצור אחד בעצמי. אבל גדלתי בתקופה אחרת ופיתחתי העדפה לסרטים שרחוקים מהיקום של מארוול כמו כדור הארץ מהשמש".
סקורסזה ממשיך ללא התנצלות: "עבורי ועבור יוצרים שאני אוהב ומעריך, קולנוע היה בגדר התגלות. אסתטית, רגשית ואפילו רוחנית. קולנוע היה על דמויות, על מורכבות של אנשים והניגודים בין הטבע שלהם, על הדרך בה הם יכולים לפגוע אחד בשני ועדיין לאהוב זה את זה. קולנוע היה אמנות ועמדנו על זכותו כשווה ערך לספרות, מוזיקה או ריקוד".
סקורסזה מונה ופורט סרטים ידועים של במאים כמו אינגמר ברגמן, סטנלי דונן, ג'ין קלי וז'אן לוק גודאר, לפני שהוא מתרכז באלפרד היצ'קוק. "אני מניח שאפשר לומר שהיצ'קוק היה פרנצ'ייז בעצמו. או שהוא היה הפרנצ'ייז שלנו. כל סרט חדש שלו היה אירוע", מספר הבמאי הוותיק ומתאר את ההתרגשות שחש כשצפה ב"חלון אחורי". "זו הייתה חוויה יוצאת דופן, אירוע שנוצר בעקבות הכימיה בין הקהל לסרט וזה היה מחשמל".
גם הוא מסכים שבמובנים מסוימים סרטיו של היצ'קוק הם כמו פארק שעשועים ושיש חזרתיות בסרטיו. אך לדידו, מדובר בדימיון אחר לחלוטין ממה שיש כיום בסרטי מארוול. "אלמנטים רבים שמגדירים את הקולנוע כפי שאני מכיר אותו, נמצאים ביקום של מארוול. הבעיה היא מה שלא נמצא שם. תגליות, מסתורין או תחושת סכנה אמיתית. שום דבר היום לא נמצא בסיכון ממשי. הסרטים נוצרו כדי לספק סט דרישות מסוים והם מעוצבים כווריאציות שונות שלהם". הוא גם מבהיר כי לא מדובר בעניין של ביקוש ודרישה כפי שיש הטוענים. "אם לא ניתנת לאנשים בחירה והם מקבלים את אותו הדבר כל הזמן, ברור שהם ירצו ממנו עוד".
סקורסזה טוען במאמרו כי הסרטים של האולפנים הגדולים הם לא יותר מאשר רימייק אחד של השני, ללא חזון ודמיון, מסונתזים על ידי מחקרי שוק ומבחני קהל, ומעוצבים מחדש עד שהם מתאימים לקהל הצרכנים. "דרך אחרת לתאר אותם, היא שהם כל מה שסרטיהם של פול תומס אנדרסון, ספייק לי, קתרין ביגלו או ווס אנדרסון, הם לא", כותב הבמאי ללא היסוס.
בהמשך הוא מתייחס לעובדה כי הוא עצמו בחר ליצור את סרטו האחרון, "האירי", על המסך הקטן של נטפליקס, ומבהיר כי ענקית התוכן הייתה היחידה שאפשרה לו ליצור את הסרט באופן שרצה. "על כך לעולם אהיה אסיר תודה. אבל האם הייתי רוצה שהסרט יוקרן לאורך זמן בבתי קולנוע? בוודאי. אבל העובדה היא שהיום בתי הקולנוע הם בעיקר קומפלקסים קולנועיים שמקרינים פרנצ'ייזים".
את דבריו הוא מסכם בכך שמדובר בתקופה מסוכנת מאוד לקולנוע. "המצב כיום הוא שיש שני שדות נפרדים: יש בידור אודיו-ויזואלי, ויש קולנוע. מדי פעם הם חופפים, אבל זה נעשה נדיר ואני חושש שהשליטה הכלכלית של האחד מאיימת על קיומו של האחר", הוא כותב ומתייחס לחוסר היכולת של קולנוענים כיום לקחת סיכון עם הפיצ'רים שלהם. "סרטים היום הם מוצר שתוכנן להתאים לצרכן באופן מושלם, אך הם נעדרים חזון אומנותי". ועוד מילת אזהרה לכל מי שחלם לעשות סרטים או עושה את צעדיו הראשונים בתעשייה: "המצב כיום הוא עוין וברוטאלי. ורק לכתוב את המילים האלה ממלא אותי צער נורא", חותם סקורסזה.
לפנייה לכתב/ת 
