גיהנום עם פילטר
תוך חודש נרצחו שלוש נשים בידי בני זוגן, נשים שהציגו ברשתות החברתיות מערכות יחסים מלאות אהבה, ולפי החשד נרצחו באכזריות ברגע שהביעו את רצונן לעזוב. איך עובד מנגנון האלימות הנפשית, ומהן הטעויות שעושה המערכת - שמפקירה נשים למות בידי הגבר שאמור היה לאהוב אותן
אישה נוספת הצטרפה שלשום לרשימת הנשים שנרצחו על ידי בני זוגן, שעומדת השנה על 13 במספר, בינתיים. היא בסך הכל רצתה להיפרד ממנו, לעזוב את הקשר ולהישאר בחיים. בעמוד הפייסבוק שלה אפשר לראות חילופי מחמאות וגינוני אהבה קטנים, היא קוראת לו "בן זוגי האחד והיחיד", והוא קורא לה "אשתי הנאווה בנשים", בדיוק כמו חילופי המילים המתוקות בין מיכל סלה והרוצח שלה, ושל מריה טל והרוצח שלה.
האם אפשר לטעון שאנחנו עדים לכרוניקה של רצח ידוע מראש - של נשים שמשלמות בחייהן על רצונן לסיים את מערכת היחסים? ואיך אפשר לסייע למי שרוצה להיפרד מבן זוג אלים ולהישאר בחיים? איך מזהים מי נמצאת בתוך מציאות שחורה ומסכנת חיים - בזמן שהיא מציגה כלפי חוץ שגרה נורמטיבית?
מיכל סלה, מריה טל וכעת אסתר אהרונוביץ', הנרצחת מחבל אשכול, הציגו ברשתות החברתיות זוגיות יציבה, כמעט סכרינית, שמיסכה את האפשרות שמישהו יחשוד באפילה השוררת מאחורי הקלעים של הפייק־בוק. האם הן בכלל רצו שידעו שהן מתמודדות עם בן זוג קנאי ואובססיבי שהופך את חייהן לגיהינום מתמשך, או שהן העדיפו להסתיר את האמת, הסתרה שבדיעבד עלתה להן בחייהן?
גרושתו של החשוד ברצח אסתר אהרונוביץ' מספרת:
"זו תופעה מורכבת שקיימת בחדרי חדרים במערכות יחסים רבות מכפי שאנחנו מתארים לעצמנו", אומרת הקרימינולוגית רונית לב-ארי. "היא מורכבת משום שברוב המקרים מדובר במערכת יחסים שהתחילה כאהבה, ועם הרבה מאוד רגשות טובים ותקווה של שני הצדדים, אבל במבחן המציאות ברור שהדברים לא התנהלו כפי שהם הצטיירו כלפי חוץ. רצח הוא לא מקרה חד־פעמי, הוא סוף היסטוריה של טרור מתמשך שמלווה בהרבה אלימות נפשית, כלכלית, ולפעמים גם באלימות פיזית, אבל לא בהכרח", אומרת לב-ארי ומדגישה שמי שיתעקשו לגלות סימנים ולא להתעלם מהם יצליחו ברוב המקרים לזהות מתי אישה נתונה במערכת זוגית אובססיבית.
"היום כתוב אצלכם בעיתון שהנרצחת מאשכול אינה מוכרת לרווחה ולא פנתה למשטרה", ממשיכה לב-ארי. "אני רוצה לומר משהו מאוד חד-משמעי בנושא הזה: אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה זו הקביעה הזו 'לא מוכרת לרווחה'. לאיזו רווחה אתם רוצים שילכו פרופסוריות ומנהלות בנקים וזמרות ושחקניות שנתונות בגיהינום הזה של האלימות הגברית? הן הרי מתביישות. הן לא יגיעו לרווחה, כי לשירותי הרווחה עדיין יש תדמית של גוף שנותן מענה רק לאנשים בעלי קשיים כלכליים, קשיים סוציאליים ואחרים".
אז לאן הן כן ילכו כדי להציל את עצמן?
"למרכזים למניעת אלימות במשפחה, שכבר מזמן היינו צריכים לדאוג שתהיה להם תדמית אוניברסלית ועדכנית, של כאלה שמעניקים שירות שפונה לכל שכבות האוכלוסייה. מורה בבית ספר, מנהלת בנק, עובדת סוציאלית, שחקנית תיאטרון - הן צריכות שיסללו להן דרך למרכז למניעת אלימות במשפחה, וששם יעריכו את מידת הסכנה שהאישה נתונה בה ברגע הנתון ואת הסיכון הפוטנציאלי שלה אם היא תחליט להיפרד. העובדה שפועלים בארץ 118 מרכזים כאלה ושאף אחת משלוש הנרצחות האחרונות לא ראתה בהם כתובת פוטנציאלית - היא הבעיה שלנו.
"אלה מרכזים שיש בהם אנשי ונשות מקצוע מיומנים ומנוסים, שיודעים לתת מענה לנשים שנמצאות במצב של טרור ובעיקר לקראת פרידה, ולגברים שנקלעים למצוקה כי בת הזוג שלהם מדברת על פרידה. וכן, יש גברים שכאשר בת הזוג שלהם מאיימת לעזוב, נמצאים במצוקה איומה. צריך להתקדם ולהתאים את השירות למאפיינים של התופעה. אף אחד מהציבור לא יודע איך מגיעים למרכזים האלה, איך נעזרים בהם, איך מקבלים מענה בשעות הכי קריטיות של החיים".
מחאת הנשים בשנה שעברה:
למה כלפי חוץ הן מציגות תמונת מציאות מושלמת?
"כי הן מתביישות. לא תמיד הן מבינות מה קרה לבן הזוג. ואגב, במקרים רבים מדובר בגברים שהם עצמם קורבנות לאלימות או להזנחה בילדות. כאשר הן כבר מבינות, הן מקוות עדיין שיצליחו לשנות אותו, שיצליחו לגרום לו להתנהג אחרת, כי אולי הן כן סיפרו לבן משפחה וזה מיד אמר להן: תתגרשי. והן בעצם לא רוצות להתגרש עדיין. והן מחליטות מכאן ואילך לשתוק כדי שלא יאיצו בהן, ואז מנתקות קשר, או שהקשר התנתק כי בן הזוג האובססיבי משתלט על עולמן, כי החברות התרחקו, ואז היא עוד יותר חייבת להתחבר לפנטזיה שהכל נהדר. זה הכי טבעי בעולם. אבל הרבה פעמים, אחרי שהאישה נרצחת, הסביבה מתחילה לחבר דברים והתנהגויות ומצבים שלא הבינו קודם את המשמעות שלהם".
אין מכות? לכי הביתה
"זה היה כרעם ביום בהיר", אומרת לילי בן־עמי, אחותה של מיכל סלה ז"ל ופעילה במאבק באלימות כלפי נשים. "אם זה קרה למשפחה שלנו, זה יכול לקרות בכל משפחה. המקרה שלנו הוא דוגמה לכך שבכל הכלים המוכרים של המשטרה לא הייתה דרך לדעת שזה מה שיקרה. מיכל הייתה כל־כולה אור, שמחה ונתינה".
את יודעת אם במקרה של מיכל מדובר בבן זוג שתלטן ואובססיבי?
"אני מנועה מלדבר על היחסים שלהם. אני יכולה לדבר על כך שעד כה המדינה לא עשתה מספיק כדי למגר את האלימות כלפי נשים בישראל. ישנה התוכנית הלאומית הבין־משרדית למאבק באלימות כלפי נשים שכבר ב־2017 אושרה בממשלה. שמחתי לשמוע שחלקים קטנים ממנה תוקצבו. צריך להמשיך בכך. איך אתם לא רואים שיש פה מכת מדינה? נשים לא בטוחות, גם לא בבית שלהן, והמדינה צריכה לייצר הרתעה. לשלוח את הרוצחים להירקב בכלא לכל החיים, אבל גם לייצר הרתעה כלפי גברים מכים".
ומה הכלים שאת מציעה?
"כמו שיש מוסד שמציל נערות בסיכון, כך צריכים להיות מוסדות שמטפלים בגברים אלימים, שיעברו שם טיפול".
אבל אם נשים כמו מיכל לא מביאות למודעות את דבר האלימות, איך אפשר לשלוח את הגבר לטיפול?
"על הסיפור של מיכל אני לא יכולה לתת מידע. חקירת הרצח בעיצומה, ואני לא יכולה לתת פרטים לגבי מערכת היחסים. אני כן יכולה לומר שיש לדאוג לכך שהמדינה תשלב הסברה ומודעות לנושא האלימות בכל מערכות החינוך, כמו שעושים בזהירות בדרכים, וצריך לתקצב את כל הגופים שמטפלים בגברים ובנשים במעגל האלימות. הם לא צריכים לקושש תרומות, זה טרור מבית וצריך להקצות לו משאבים. יש תוכניות מצוינות כתובות אבל הן לא מתוקצבות, הן במגירה. הממשלה צריכה להקים רשות לאומית למאבק באלימות כלפי נשים שתשב בתוך משרד ראש הממשלה".
עורכת הדין סופי כהן עוסקת כבר עשרים שנה בליווי נשים שמבקשות להיחלץ ממערכת זוגית אלימה - בין אם נפשית, כלכלית או פיזית. כהן, שחיברה את המדריך "בן הזוג הטורף" שמסייע לנשים לזהות את הסימנים המאפיינים מערכת יחסים מסכנת חיים, אומרת שבמקרה כזה כל פרידה או הבעת רצון לפרידה יכולה להיות בבחינת סכנת נפשות שתסתיים ברצח.
איך מזהים בן זוג טורף?
"למקרים שנגמרים ברצח תמיד קודמת אלימות נפשית, ואחד הסימנים הראשונים הוא טרור פסיכולוגי: בן זוג שלאט-לאט הופך להיות כוחני, שתלטן, לא נותן לאישה להביע את עצמה, להתנהל כפי שהיא רוצה, מסרס וחוסם את כל האישיות שלה והופך אותה לאישה כנועה שחייבת לציית לו".
לציית באיזה אופן?
"הוא זה שמחליט איפה הם יגורו, איפה ילמדו הילדים, האם היא תעבוד או לא, מי יבקר אותם, עם מי היא יכולה להיפגש ועם מי לא. הוא מבודד אותה מהחברים, מהמשפחה, הופך אותה לתלויה בו כלכלית, וכל מי שינסה לסייע לה יידחק הצידה תוך שהוא מסביר לה שמדובר בבני משפחה שרוצים להרע לה. ההתעללות הפסיכולוגית הזו יכולה לארוך שנים עד אשר הגבר מרוקן את האישה ממהותה. היא מרגישה מתה, נחנקת וחייבת להציל את עצמה. ואז היא אומרת לו שהיא רוצה להיפרד".
"מי־טו של שורדות רצח"
כמו לב־ארי, גם כהן מדברת על פתולוגיה שלמה, סבוכה ומסוכנת, שכלפי חוץ קשה להבחין בה: "בחוץ הם נראים אנשים מדהימים. שקטים. אוהבים. את הפרצוף האמיתי של הזוגיות רק הם מכירים, והוא נחשף רק בבית".
מה באמת קורה שם, בתוך הבית?
"מה שקורה זה שהגבר האובססיבי הזה, שלא מסוגל לחשוב בכלל שאשתו תעזוב אותו ותחיה במנותק ממנו, פשוט לא מתייחס אליה כאל בן אדם. היא הנכס שלו, היא בבעלותו, ולכן כשהיא אומרת לו שהיא רוצה להיפרד, זה הרגע שבו האלימות מגיעה לשיאה. הוא הפך אותה להיות הצל שלו, אז איך אדם יכול לתת לצל שלו ללכת? הוא יעשה הכל, כולל להרוג אותה".
והאישה?
"האישה לא מבינה את הסכנות שאורבות לה בזמן הפרידה, אבל המנגנונים הפסיכולוגיים שלו הם הרי אחרים, ואם היא הייתה מודעת לזה היא הייתה יכולה להציל את עצמה".
אז מה היא אמורה לעשות, להישאר איתו כדי לא להירצח?
"לא. אישה לא צריכה להיפרד מגבר כזה בכוחות עצמה. היא צריכה להכין את הפרידה שלה בצורה חכמה, ללכת למקלט לנשים כדי לקבל עזרה של אנשי מקצוע ושל המשפחה, כי הרבה פעמים היא מבודדת. נשאלת השאלה למה מיכל, מריה ואסתר לא היו במקלט. אם הן היו הולכות לייעוץ ונפרדות בהשגחה אולי הן היו היום בחיים, וזה עניין של הסברה ומודעות. צריך לחשוב באופן בהול איך מנגישים את אנשי ונשות המקצוע המיומנים, הן לנשים שנמצאות תחת טרור לקראת פרידה והן לגברים אלימים".
לא עדיף פשוט ללכת למשטרה?
"הטעות הכי גדולה היא ללכת להגיש תלונה במשטרה במקרה כזה. במשטרה זו מילה שלה כנגד מילה של הבעל, ואיך אפשר להוכיח התעללות פסיכולוגית ולהגיד על סמך זה שחייה בסכנה? הרבה פעמים גם אין לה דרך להוכיח שהיא פוחדת, כי הוא לא מכה אותה, הוא לא משאיר סימנים, הוא רק מאיים ומרוקן את חייה מכל גרם של שפיות. וכן, היא מפחדת ממנו פחד מוות והיא בסכנה אבל לשוטרים אין דרך לזהות את זה, ולכן הרבה פעמים התיקים הללו נסגרים מחוסר הוכחות, והבעל לא עצור אלא חי איתה בבית. אחרי התלונה היא לא יכולה להישאר לחיות בבית, זו סכנת נפשות לה וגם לילדים".
אז מה צריך לעשות? לב-ארי מדברת כבר שנים על הצורך להכשיר את השוטרים והשופטים בישראל כדי שיצליחו לזהות את מידת המסוכנות של בן הזוג, ועו"ד כהן אומרת שהשוטרים צריכים ללמוד איך לזהות סימנים של אלימות נפשית ולא לחפש רק אלימות פיזית.
"נשים לא משתפות גם את החברות הכי קרובות בגלל הבושה, ואת הבושה הזו צריך להרוג", אומרת הסוציולוגית ד"ר גלי סמבירא. "צריך להרוג אותה באמצעות שיתוף של סיפורים של נשים ניצולות טרור גברי, באמצעות מונולוגים גלויים או אנונימיים ברשתות ובעיקר על ידי כך שנבין שזוהי לא גזירת גורל שפוקדת רק נשים ממגזר או ממצב מסוים. זה יכול לקרות לכולנו. בואו נרים את דגל METOO של שורדות הרצח.
"צריך גם להקים את ארגון 'השומרת', ממש כמו ארגון 'השומר'. להגיד לנשים, תפקחי עיניים ואל תתביישי לשאול את אחותך או את השכנה שלך האם היא סובלת מאלימות. הרי ברוב המקרים לסביבה הקרובה יש סימנים מקדימים. צריך לגלות אחריות ולהציף כל סממן קטן כדי לזהות את הפתולוגיה".
את? איך ייתכן?
מי שנחלצה בכוחותיה האחרונים ממש היא ג', שעדיין פוחדת להזדהות בשמה. "אני כותבת ספר, שנקרא 'איך יכול להיות שאת', כי אני לא עונה לשום קריטריון של 'אישה מוכה', ובגלל זה הממסד פשוט לא סופר אותי", היא מספרת. "אני מנהלת מגיל מאוד צעיר, יש לי שני תארים ואני בפוסט־דוקטורט, אני מנכ"לית של אחת החברות המובילות במשק, מאוד פעילה ציבורית, וגם אצלי הכל קרה במחשכים. האבא של הילדים שלי הוא יליד הארץ יוצא יחידה טכנולוגית מובחרת ואיש שיווק בכיר, שלא שייך לשום דבר שמצפים מפרופיל של גבר אלים. והדבר הכי קשה לאישה כמוני זה להודות שכן — גם אני נמצאת שם במעגל האלימות המסוכן הזה".
איך את מגלה שאת שם?
"זה מתחיל עם שלושה דברים: קודם כל הוא דואג שהתלות שלך בו תהיה חולנית. בתחילת הקשר הוא פתאום אומר לך 'את לא צריכה מפתח לתיבת הדואר, אני אוציא את הדואר', או 'למה את צריכה סיסמת אינטרנט לחשבון הבנק? עליי, אני מטפל בכל החשבונות'. ואת מרגישה נהדר. איזה כיף לך, פחות דאגות. כמו צפרדע שקודם משכשכת במים חמימים ולא מרגישה שלאט־לאט מעלים לה את הטמפרטורה עד שהיא מתה. ואז הוא מבקש ממך להתנהל רק באשראי ואת לא יכולה למשוך כסף וחייבת להביא לו אחרי כל קנייה את הספח של האשראי והוא משווה אותו עם התדפיסים שהוא כמובן מוציא. ואם חלילה את לא מביאה לו כל ספח של כל קנייה יש שתיקות והחרמות של חודשים רבים, משהו שהיה לי יותר קשה וכואב איתו מאשר עם סטירה פה ושם".
והיו?
"כן. דחיפות וסטירות, אבל זה היה בשוליים. זו לא אלימות פיזית, זו אלימות נפשית. רגשית. ואת זה לא מבינים. מה אני אגיד במשטרה - שהוא היה נוהג לבוא איתי גם לגינקולוג ולדבר איתו כאילו אני לא בחדר? את לאט־לאט נעלמת, מחוקה. הוא מנהל אותך בדברים הכי קטנים. בחוץ אני מנהלת גדולה ובבית אני אביזר. ואת זה קשה להסביר לשוטרים. גם לנשים אחרות שנמצאות במעגל האלימות קשה להמשיג את הדבר הזה", היא אומרת בדמעות.
"אחרי התלות, מגיע השלב של הורדת הערך. הוא פשוט גורם לך להרגיש כלום. למשל, אם אני בחדר השינה, הוא נכנס עם מטהר אוויר ומרסס ואומר לי 'אוף, נורא מסריח פה', כאילו שאני מסריחה. לילדים הוא היה אומר 'אמא לא יודעת לנגב את הטוסיק אז אל תעשו קקי עד שאני מגיע', והם היו מתאפקים עד הערב. או שכאשר הייתי מבשלת הוא בהפגנתיות לקח קופסת גבינה וישב לאכול עם כפית, ואת האוכל שהגשתי לו זרק לפח. ואת לא יכולה להגיד את זה לאף אחד. זה קורה בכל יום. בכל יום".
הסחבת נמשכת, ונשים משלמות בחייהן: "אוזלת יד של המערכת"
בשלב הבא, אומרת ג', מגיע הבידוד. "בכל יום הוא השמיץ את המשפחה שלי, אמר שהם פרענקים ולא שווים, עד שבאמת התנתקתי מהם וגם מהחברות שלי. כשהוא הרגיש שאני לגמרי בשליטה שלו, הגיע שלב העונשים".
עונשים?
"כן, בעיקר התעלמות טוטלית שעוצרת את כל החיים שלך. אין נסיעות לחו"ל כי הכסף אצלו, אם יש לך בעיה רפואית את לא יכולה ללכת לרופא כי כרטיס קופת חולים אצלו. הוא היה עוקב אחריי לכל מקום. פעם הודיע לי אחרי תקופה של כמה חודשים שבהם לא דיבר איתי שאם עד מחר בשמונה בבוקר אני לא נותנת לו את הסיסמה למייל שלי, לנייד שלי, את כל אנשי הקשר שלי - יהיו לזה השלכות. מה זה השלכות? אלוהים יודע".
הייתה גם אלימות מינית?
"הייתה גם אלימות מינית ודרישות שידעתי שאם לא אסכים להן אחטוף עונש. אם סירבתי לבקשה מינית מסוימת, הוא נעל את הדוד לכמה ימים ולא היו לי מים חמים. אחרי המעשים הייתי נכנסת לאמבטיה, פותחת חזק את המים, צורחת לתוך עצמי, ויוצאת מהמקלחת כשאני נושמת כי מחר יהיה לי לפחות יום אחד שקט.
"אני מספרת את כל זה רק כדי שנשים חזקות כמוני, ויש המון כאלה, יזהו את עצמן בתוך הסיפור. אני מרוויחה פי שלושה ממנו, אבל בבנק הפקידים לא ידעו מי אני כי בחיים לא נכנסתי לשם. זו גם הסיבה שלא היה לי כסף לעורך דין שיסייע לי לקום וללכת".
אז איך בסוף קמת והלכת?
"פגשתי במקרה בכנס חברה ותיקה שלי שלא ראיתי המון זמן והחלטנו ללכת לשבת בבית קפה. דיברנו כמה שעות והיא החליטה שהיא מוציאה אותי מהבור. היא התחילה לתת לי כסף מזומן, והחזרתי לה אותו באמצעות צ'קים. סיפרתי לו שאני קונה ממנה מוצרי קוסמטיקה שהיא מביאה יותר בזול, וככה בעצם היה לי כסף להתחיל טיפול אצל עובד סוציאלי קליני מדהים בשם אבי תפילין, שהציל את חיי, כי הוא גרם לי להבין שאני חיה תחת אלימות מאוד קשה.
"רשויות החוק במדינת ישראל לא מכירות את העניין הזה של התעללות ואלימות נפשית וכלכלית מתמשכת שיכולה להיגמר ברצח. הם מתייחסים רק לפנס בעין. אם תבואי לשופט ותגידי לו את כל הדברים של הורדת הערך והתלות והכסף, הוא יצחק עלייך. אף אחד לא באמת מכיר את הפתולוגיה הזו של גברים ששולטים בחיי הנשים ואם האישה רוצה לקום וללכת רוצחים אותה. הם לא עושים את ההקשר שאלימות יכולה להיות גם בקרב אוכלוסיות מבוססות, נורמטיביות, נשים שמתנהלות בחוץ בצורה עצמאית ומוצלחת ומנהלות קריירה משגשגת".
מה המסר שלך למערכת?
"אישה צריכה להרגיש בטוחה לבוא לשוטר או לשופט ולהגיד שבעלה מתעלל בה נפשית ולקבל מענה, השופט צריך לדעת שזה עלול להיגמר ברצח. צריך לקחת שוטרים, שופטים ואנשי רווחה לשיחות איתנו, כדי שישמעו עדויות מגוף ראשון וידעו איך לטפל בגברים המסוכנים האלה. המצחיק הוא שהיחידים שהאמינו לכל מה שאמרתי הם הדיינים בבית הדין הרבני, אליו בסוף הגענו כדי להתגרש".
לפנייה לכתב/ת 
