השנה הראשונה שלו במערכת החינוך שברה אותו לגמרי, והוא בכלל היה המורה

(צילום: EPA)

אני עומד מול הדלת הסגורה ומשקשק מפחד. אני נצמד אליה בזהירות עם האוזן ומקשיב לקולות הבוקעים מהצד השני. שילוב של רחשי דיבור, צחוק, צרחות וגרירת כיסאות ושולחנות יוצר נהמה ההופכת בדמיוני לקולותיו של ביבר מטיל אימה. על תודעתי משתלטת הסצנה המפורסמת מתוך "גלדיאטור". המצלמה עוברת על פניהם של העבדים־לוחמים רגע לפני כניסתם הראשונה אל זירת הקולוסיאום העצומה כשהם אינם יודעים מה מצפה להם שם מלבד הסיכוי הגבוה להיקצץ לחתיכות.

שתבינו, אני לא בחור קטן (1.88 מ' ביום טוב), בטח יותר גבוה מראסל קרואו. אני גם לא ילד, ויכול להיראות ולהישמע די סמכותי לעתים. ועדיין, כל מה שאני רוצה לעשות זה להימלט משם. לזרוק את הדפים שיש לי ביד ולברוח כל עוד נפשי בי. אבל איכשהו, ברגע של חוסר ריכוז, אני נשען על ידית הכניסה, הדלת נפתחת ואני מוצא את עצמי בפנים. משתררת דממת מוות ו־35 זוגות עיניים ננעצים בי בעניין.

אני מרגיש שפניי לוהטות. הלוואי שהייתי חושב קדימה ומביא איתי בקבוק מים קטן. בתזמון אומלל אני נזכר במחקר הידוע שגילה שהפחד הגדול ביותר של רוב האנשים, גדול יותר אפילו מפחד המוות, הוא הפחד מפני דיבור בפני קהל. אני פוסע בצעד רועד לעבר שולחן מלבני הניצב מול הלוח, די מופתע שהשיתוק שאני חש לא מונע ממני את יכולת התזוזה. זה מעודד אותי מעט, ואני מנסה להרגיע את עצמי. מה הם כבר יכולים לעשות לך? הם בסך הכל ילדים בחטיבת הביניים. אני מניח את הדפים על השולחן רק כדי להיווכח שהוא לא יציב, כמוני. העיניים ממשיכות להיות נעוצות בי כמו עשרות קרני לייזר קטנות וחדות. אף אחד לא פוצה פה.

אני בבלק אאוט מוחלט. ראשי ריק. אני יודע שאני חייב לומר משהו לפני שהשתיקה הדרוכה תהפוך למבול של גיחוכים. לאפקט של שתיקה דרמטית יש זמן תפוגה של חצי דקה גג. אני זוכר איך זה להיות בצד שלהם. זוכר טוב מאוד. זוכר איך חיכינו שמורה ימעד, יעשה מעצמו צחוק, במיוחד מורה חדש. וזוכר מה עשינו להם כשזה קרה. "תתחיל קשוח", אני נזכר בעצה שקיבלתי מאושיות חינוך ותיקות לפני פתיחת שנת הלימודים. "אחר כך תשחרר לאט, אם יהיה אפשר. אבל תזכור להתחיל קשוח. אל תשכח, הם לא רוצים אותנו כחברים שלהם. בתוך תוכם הם משוועים שנציב להם גבולות".

אני נזכר בדפים שהנחתי על השולחן. רשמתי בהם את הנושאים ואת הטיים ליין של שיעור ההיכרות הזה, ואני מזנק אליהם כטובע הנאחז בענף במבוק. "בדיקת נוכחות" רשום שם בכתב ידי בראש הדף. אני שולף את דף השמות, ומתחיל להקריא.

אני מבחין שהם מתחילים להפשיר. אני בכלל לא בטוח שזה משחק לטובתי. חלקם עדיין בוחנים אותי בשקט, אבל פטריות שיח אוטונומיות מתחילות להתפשט ברחבי הכיתה, ופה ושם אני מבחין בבוהק מסך של טלפון סלולרי שידיים מיומנות מעבירות בזריזות מהתיק אל השולחן. אני מבחין לחרדתי שיותר ויותר תלמידים נוטלים לעצמם את החירות לקום ממקומם כדי לזרוק מיני פסולת מסתורית לפח, לשוחח, ולהעביר חפצים זה לזה.

הרעש בכיתה נעשה מחריש אוזניים. הם מתעלמים מקיומי. למרות שהכינו אותנו מבעוד מועד לתרחישים מעין אלה, המליצו לנו בחום להשאיר את האגו בבית. אפילו תרגלתי כמה מקרים ותגובות על יבש, אבל אני חייב להודות ביני ובין עצמי שאני מרגיש מעט פגוע. אני מחליט שזה זמן טוב לשיחת הנהלים שהכנתי מבעוד מועד ושכחתי ממנה לגמרי. אני שוטח בפניהם בלהט את משנתי המגובשת לקול גיחוכים הנשמעים מכל עבר. לאחר מכן אני מנסה לדובב אותם לספר לי מה עשו בחופש רק כדי להיתקל בשתיקה רועמת. המתנדב היחיד, כלומר זה שנידבתי, מספר תוך שהוא מתפתל, מתעוות ובולע הברות שלמות, שלא יצא מהבית כל החופש ושיחק פורטנייט כל היום. הרעש בכיתה חוזר, ובגדול. בא לי למות אבל אני מצליח איכשהו, כמעט בלי לשמוע את עצמי, לתת עוד כמה עדכונים לגבי המשך היום והשבוע ולעבור על תקנון בית הספר. לבסוף מגיע הצלצול בדמות שיר של עומר אדם וגואל את כולנו.

בלי להמתין אפילו רגע חוטפים כולם את התיקים ושועטים החוצה. אני אוסף את הדפים ויוצא אל המסדרון כשאני מרגיש מעט מחולל ולא יכול להסביר לעצמי מה בדיוק התרחש בשיעור הזה. כאילו שהיתי במהלכו בממד זמן אחר.

מאוחר יותר, בטקס פתיחת שנת הלימודים באולם הספורט, אני מתבייש מעט בתחושת ההקלה המפוקפקת שאני חש כשאני מגלה שגם מנהלת החטיבה, החמושה במיקרופון, לא מצליחה להשתלט לגמרי על הכיתות הגועשות בטריבונות.

ועדיין, זה לא אומר שהם מפנקים אותי בחוויית אוקספורד. כיסאות ושולחנות הפוכים מפוזרים בחוץ כסמלי אזהרה ככל שמתקרבים לדלת הכיתה. חלק מהתלמידים עדיין יושבים בחוץ, וכשהם רואים אותי מתקרב הם קמים ממקומם בעצלתיים, מנידים אליי בראשם ונכנסים פנימה. בכיתה עצמה מתקיימת באותם הרגעים מסיבה תוססת כשמערכת הברקו המיועדת למורה משמיעה בפול ווליום את "אלירן סבג" של דודו פארוק.

"למה ככה חזק" שרה כל הכיתה כאיש אחד. "מאיפה באת לנו? מכוכב חלל?", קליפ היוטיוב המעודן מרצד על הלוח. דודו פארוק מעניין אותי כתופעה תרבותית, ואני עוצר ומתבונן כמה שניות יחד איתם בקליפ. הכיתה עצמה נראית כמו אחרי פוגרום. שולחנות וכיסאות מונחים בערבוביה בכל מבנה וזווית אפשריים. שני תלמידים בועטים בפח ההפוך כשבקבוקי שתייה מתגלגלים לכל עבר לצד שיירי פירות רקובים, עטיפות חטיפים וכדורי נייר מקומטים. שאר התלמידים יושבים או עומדים בכל סגנון אפשרי. אני חושב לעצמי שממבט־על כל זה בטח נראה כמו ציור של ג‘ייסון פולוק, אבל נזכר שככה בדיוק נראתה גם הכיתה שלי כשהייתי בגילם. אני מבקש מהם לסדר את הכיתה. ההיענות אינה גבוהה. אני מתחיל לסדר בעצמי. בשלב מסוים מצטרפים אליי כמה תלמידים מטעמי מצפון. לאחר כעשר דקות אני מחליט להתחיל בשיעור.

נושא השיעור הוא כתיבה של פסקת טיעון במסגרת לימודי ההבעה. כלומר מלל הנועד להביע עמדה מנומקת על נושא מסוים. למשרד החינוך יש משנה סדורה וברורה מאוד בכל הנוגע למיומנות הזו, המסתכמת לכלל נוסחה בת כחמישה שלבים. ציות לנוסחה בשילוב עם ניסוח סביר מבטיחים הצלחה במבחן. בכל הכיתות שאני מלמד אני שם לב לאותה תופעה גורפת. כמעט כל התלמידים פוחדים פחד מוות מכתיבה ובמיוחד מכתיבה חופשית. הם נאחזים בנוסחה שטווה עבורם משרד החינוך כבגלגל הצלה. כלומר, מי שלא מרים ידיים מראש.

"תגיד, המורה, אני יכול לכתוב למה לדעתי בית ספר זה קקה?", שואל אחד הכוכבים מסוף הכיתה לקול צחוקן של הבנות. "אתה בהחלט יכול", אני משיב באותה רוח אנרכיסטית.

אני נזכר בתיאוריה על דור ה־Z המסבירה כיצד לידתם אל מרחבי הרשת העמוסה ויזואליות קליפית, הכחידה אצלם את הרצון ואת היכולת להתמודד עם טקסטים כתובים. אני מהרהר במעט עצב על כך שהרפרנס הכי נגיש עבורם לנושא הוא צמד המילים "כתיבת תוכן", כלומר להג סתמי שנועד בעיקר לביסוס עליונות בגוגל.

"בחייאת המורה, בשביל מה אני צריך את זה אם החלום שלי זה להיות יוטיובר?" מלין מסוף הכיתה תלמיד גדל גוף שכובע הפוך לראשו, תוך שהוא מתנדנד על כיסאו. "המורה, אני יכולה בכל זאת לכתוב לפי הנוסחה?", שואלת תלמידה אחרת. "ואולי תיתן נושא נורמלי כמו שאנחנו רגילים?".

"איזה נושא למשל?", אני שואל.

"תלבושת אחידה, בעד או נגד", היא עונה מיד. "מכיתה ד‘ נותנים לנו לכתוב על זה. זה נכנס בקלות בנוסחה".

אני מסכים שיכתבו איך שהם רוצים, עם נוסחה או בלי נוסחה, העיקר שיכתבו, ומבהיר שאישית אשמח אם יכתבו באופן חופשי על מה שמעניין אותם כי ככה הרבה יותר נחמד לי לקרוא. "אל תדאגו", אני מוסיף, "זה בלי ציון".

"אז בשביל מה אתה נותן לנו את זה?", נזעקת תלמידה מקדמת הטור הימני, "שנעשה סתם? אפשר לא לעשות, אם זה בלי ציון?", תחינה נשמעת בקולה.

אני משיב לה שחובה להגיש לי אבל לא מקבלים על זה ציון. "ואם אני לא אגיש לך, תוריד לי ציון?", היא מתעקשת. "אני שונאת לכתוב. אני לא יודעת איך. אני ממש גרועה בזה", היא מפטירה פתאום בגילוי לב מפתיע ובעיניה מצוקה אמיתית. אני מסביר שהקריטריון היחיד להצלחה במשימה הזו הוא הניסיון לעשות אותה. "מי שיגיש לי יקבל אוטומטית ח“ח", אני משתמש בלית ברירה בז‘רגון המוכר להם. "תתחילו עכשיו ותגישו לי בסוף השיעור או בשיעור הבא", אני מוסיף. אני מתבונן בהם עושים את חישובי הכדאיות שלהם כשחלקם מתחילים לכתוב, חלקם בוהים בחלל האוויר, וחלקם מתמסרים להפרעת קשב כזו או אחרת.

בשעה הבאה, בכיתה אחרת, אני מנסה ללמד לשון. ההבדלים בין פועל לשם פועל ושם פעולה מעניינים להם את התחת, ולמען האמת גם לי. שכחתי את זה כבר לפני יובלות כשחזרתי ממבחן הבגרות הביתה לשחק באטארי. למדתי את זה מחדש רק כדי שאוכל ללמד אותם. אבל הם חייבים ללמוד את זה כי יש להם מבחן מיצ“ב השנה, ובית הספר לא יכול להרשות לעצמו לקבל שוב דירוג אדום, כך הובהר לי. זה משפיע בין היתר גם על התקצוב שלו.

כדי לפתות אותם להתמודד עם חומר הלימוד אני משתמש בכל תעלולי הווידאו והסאונד שאני מוצא ברשת. כל מורה יודע היום שגירויי וידאו תזזיתיים הם הדרך היעילה ביותר למיקוד תשומת הלב. יוטיוב הוא בהחלט השמרטף המועדף עבור לא מעט מורים כשהזמנים קשים. זה כמו לשים את הפעוט שלך מול הטלוויזיה כדי שתוכל לנשום קצת למרות שאתה יודע שמהר מאוד תתחיל להרגיש לא נוח עם עצמך.

במצגת שהכנתי אני מקפיץ את כל האפקטים האפשריים כדי למקד אותם אליה עד כמה שאפשר. ליצור סביבה לימודית יעילה בכיתה הטרוגנית של 30 ומשהו בני עשרה תזזיתיים זו משימה כמעט בלתי אפשרית. גרעין התלמידים המכונים בשפה מכובסת "תוססים" שואב לכיוונו כבר בשלב מוקדם את כל אנרגיית השיעור על חשבון אלה שהיו מוכנים איכשהו לתת צ‘אנס ולהתפעל מניסיונות התמ“א שלי על בנייני נפעל ופיעל.

מנגנוני השכר והעונש שאני נדרש אליהם מכלים את כוחי וחומסים את נשמתי. לעתים קרובות הפנקסנות, השיטור ואכיפת העונשים גוזלים זמן ומשאבי אנרגיה אדירים. הם אינם בעלי אימפקט חינוכי אמיתי ומהווים אילוץ אומלל של חוסר ברירה הנובע מהאופן שבו פועלת המערכת. בנוסף, אין בהם הרתעה של ממש.

נושא השיעור הוא "שם המספר", או במילים אחרות, מדוע יש לומר "שילמתי שבעת אלפים שקל פרוטקשן" ולא "שבע אלף שקל". אני מקרין על הלוח שקף ובו רשימת עצמים. ליד כל עצם רשומה ספרה כלשהי, ואני מצפה שיאמרו לי כיצד יש לכתוב נכון את המספר במילים. התלמידה הראשונה מנסה את מזלה אל מול המילה "סירות" המוארת בסגול זוהר כשלידה הספרה "3". "שלושה סירות המורה?", היא שואלת, ואני מבין שהיא פועלת בשיטת הפיפטי־פיפטי. היא מבינה מהבעת פניי שההימור לא צלח ובוחרת להתמקד מעתה בפיסול גוש סליים ירוק. אני מסביר שיש לומר "שלוש סירות" וחוזר בקצרה על כללי הבסיס למנייה נכונה שקבעה האקדמיה ללשון עבור כולנו לפני עידן ועידנים.

אנחנו ממשיכים. המילה הבאה היא נמרים, ותלמיד נוסף מנסה את מזלו. "חמישה נמרים?". אני משבח אותו על התשובה הנכונה. הוא מחייך בסיפוק אבל מיד מרים את ידו שוב. "המורה, שתדע לך, זה ממש אידיוטי. אני לא יודע מי קבע את הכללים המטופשים האלה. כולם הרי רגילים שבעברית בשביל נקבה מוסיפים ’ה‘. אני מוסיף ’ה‘ לנמר כדי שיהיה נמרה, אז למה כשאני מוסיף ’ה‘ למספר זה בשביל הזכר? בשביל לבלבל אותנו בכוונה? וחוץ מזה כמעט לכל מי שאני מכיר ’חמש נמרים‘ נשמע הכי טוב. העיקר שמבינים למה אני מתכוון לא? למי אכפת בכלל מהשטויות האלה. באנגלית סופרים באותה הצורה גם לבן וגם לבת. למה רק בעברית מציקים? למה? אחר כך מתפלאים שאין לנו כוח לזה".

אני מתכווץ קצת כי הוא צודק לגמרי. הכללים האלה יצרו מציאות ארוכת שנים שבמסגרתה לא מעט אנשים מואשמים בעילגות ונפסלים מראש רק משום שהם מתבלבלים בין תשע לתשעה. אני מתלבט קצת ולבסוף משתף את הכיתה במחשבותיי אלה. קולות מחאה נשמעים מכל עבר: "ידעתי! סתם מציקים אלה", או, "אני שונאת את אלה שמעירים לי". אני ממהר ומוסיף שבכל זאת חשוב שנלמד את ההגייה השלטת כי זו המציאות כרגע, והגייה לא מקובלת יכולה להפחית את הסיכויים שלהם בכל מיני מסגרות רשמיות. תלמיד מסוף הכיתה מכריז: "שתדע לך המורה, בהרבה מקומות אם תגיד עשר אלף שקל תקבל הרבה יותר כבוד". אני לא יכול להתווכח עם זה וגם רוצה לומר לו שכך או כך מורים לא מכירים סכומים כאלה, אבל מתאפק. אנחנו מקנחים במעט חידושי אקדמיה: אל תאמר "ספוילר" מעתה אמור "קלקלן" ובמקום "גיימר" אמור תמיד "משחקן". את שאגות הצחוק בכיתה ניתן כנראה לשמוע עד לקומה העליונה ביותר במגדל השן של האקדמיה ללשון.

כשאנו שוהים במצב הזה יחד לפעמים מתחשק לי לצעוק להם: "תברחו מכאן, רוצו כמו הרוח. אל תיתנו לשנים הכי יפות שלכם להתבזבז בין ארבעה קירות. בחיים לא תהיו כל כך חסרי דאגות ומלאי אנרגיה כמו עכשיו. רוצו אל השדות, תתגלגלו בעשב, תקטפו תפוזים מהעצים". ואז אני נזכר שאין ממש שדות בסביבה, שעונת התפוזים עוד לא התחילה, ושלמרות כל ספרי ג‘ק קרואק שקראתי, לא באתי לכאן כדי לעודד אנרכיה. וחוץ מזה הכל בחוץ בטח מפוצץ אלרגנים.

במקום זה אני שואל אותם אם הם רוצים להשמיע לי מוזיקה שהם אוהבים. לזה הם תמיד מוכנים בשמחה. זה מעיר אותם קצת. הם ניגשים אחד אחד אל המחשב הכיתתי ומתקלטים את מיטב להיטי התקופה. אני מבקש להשתתף, ובלית ברירה הם מסכימים. אני מחליט ללכת על בטוח ומשמיע קטע סולו גיטרה וירטואוזי במיוחד של הנדריקס. הם אפילו לא מנסים להסתיר את הרחמים שהם חשים כלפיי. אני לומד על בשרי שגיבורי גיטרה קיימים עבורם רק בחשכת ימי הביניים של דינוזאורים כמוני ופינו את מקומם כבר לפני עידן ועידנים לגיבורים אחרים החמושים מכף רגל ועד ראש בביטים ובמבע עיניים בינארי.

טלפונים סלולריים הם עניין בפני עצמו. בכל הכיתות שאני מלמד אני מוצא קושי גדול בהפרדת התלמידים מהסמארטפונים שלהם ולו רק לשעה קצרה. אני סופק ידיי בייאוש כשחצי דקה לאחר שביקשתי מתלמידה להכניס את האייפון שלה לתיק הוא מונח שוב על שולחנה כשהיא ספוגה בתכניו ברמת ניתוק השמורה רק ליוגים מנוסים. משיחות חדר המורים אני מבין שכולם מתמודדים עם העניין ושזו סוגיה בוערת בכל בתי הספר.

לצד התסכול שאני מרגיש, חוקר התרבות שבי מרותק מהעניין. אני מתחיל להבחין אצל חלקם הגדול במצוקה אמיתית כשהם נדרשים להיפרד מהמכשיר שלמציאות קיומו נולדו. קשה מנשוא עבורם המחשבה שהתרחשה שם פעילות כלשהי הנוגעת להם בלי שהיו עדים לה. הם מתייחסים אל המכשיר ממש כשלוחה של גופם וכשער למרחב העיקרי שבו שוהה ופועלת תודעתם. יש הטוענים שהדימויים והסמלים במרחב הזה עברו רדוקציה והשטחה, דבר הגורם לרידוד משמעותי בעולמם הפנימי של בני הנוער ובמנעד הרגשות שהם מסוגלים לחוות ולהביע. אני לא משוכנע בזה לגמרי. אני מתבונן בהם מדי יום מביעים את רגשותיהם בעוצמה ובכנות, בפאתוס הכל כך אופייני לגיל הזה. לעומת זאת, הבעת רגשות כנה ואותנטית, איך לומר, אינה ממש ממאפייניו המובהקים של עולם המבוגרים הסובב אותי.

בשלב זה אני עדיין לא יודע שימיי במערכת החינוך ספורים ושהיא תכריע אותי בסופו של דבר כפי שהיא מכריעה כ־50% מהמורים החדשים המצטרפים לשורותיה. אבל אני כבר מתחיל להרגיש את זרעיה של תשישות כלל מערכתית נזרעים בי. אין לזה קשר לילדים. אלה יודעים להתיש כמובן, אבל לעתים קרובות השהות במחיצתם מרעננת מאוד. ילדים יהיו תמיד ילדים, והם בטח לא יותר גרועים מכל דור שקדם להם, אם כבר אז ההפך.

אני פוגש בכל יום בבית הספר לצד המורים האפאטיים, השחוקים, המחשבים את קץ פרישתם לאחור, גם אנשי חינוך מופלאים. מורים ומנהלים בעלי חזון המונעים מפילוסופיות חינוך שיסודן באהבה ופועלים ללא לאות עבור שכר זעום כדי לשנות את המערכת מבפנים ולהפוך אותה לנכונה יותר לרוחם של זמנים חדשים ולעולם המשתנה בקצב אקספוננציאלי. עולם שבו המורה כבר מזמן אינו מקור הידע והמשקף צרכים שונים לחלוטין מאלה של פוסט המהפכה התעשייתית שעל פיהם הותווה המודל המתעקש למשול בכיפה גם בימינו. ועדיין, טרם הותווה מודל אלטרנטיבי של ממש הניתן ליישום באופן גורף. המערכת עדיין חזקה יותר מהכל.

לקראת חצות אני יוצא מותש מהחדר רק כדי להבחין שהבית חשוך לגמרי ומתרסק למיטה. ובדיוק כמו בגיל 14, ממש עד השנייה שאני נרדם, סורקת תודעתי את כל הדרכים האפשריות שאולי יובילו אותי להיות יותר מקובל בכיתה.