בת שנה, מחכה יומיים לאשפוז במסדרון
בפינת הפרוזדור המוביל למחלקת הילדים, ליד המחסן ומתחת לאפם של המוני עוברים ושבים. שם מאושפזת כבר יומיים תינוקת בת שנה ו־4 חודשים עם חום גבוה. "אולי מחר ימצאו לנו חדר", מתפללת אמה, "מה עוד אני יכולה לעשות?". כך נראית מדינה בלי ממשלה
הצוות הרפואי של בית החולים ניסה לייצר עבורה מרחב פרטיות כדי שתוכל לנוח ולהחלים: את הפינה סגרו בפרגוד לבן. "אולי מחר ימצאו לי חדר", אמרה בתקווה אמה. "כשבאתי אמרו לי שאין מקום בחדרים ואירגנו לי פינה במסדרון. מה אני יכולה כבר לעשות? קיבלתי את זה. העיקר שהילדה תקבל טיפול".
קיראו עוד על מצב מערכת הבריאות
"כשיתחיל החורף, מקום האשפוז במסדרונות בתי החולים ייגמר"
יומיים המתנה במיון, אשפוז בחדר האוכל: בתי חולים בקריסה
בינתיים מ' ממשיכה לקבל טיפול כרגיל: החום שלה מעט ירד, אבל היא עדיין צריכה להיות תחת השגחה, מאחר שהרופאים טרם השלימו את הבדיקות. היא גם מחוברת למכשיר אקו־לב, שהביאו לה ממחסן המכשור, זה שנמצא ממש מאחורי מיטתה.
"אנשים עוברים ליד המיטה שלה, הלוך וחזור, מדברים בטלפון, צועקים, לא מתחשבים. הם יוצאים מהחדר כדי שאצלם יהיה שקט ומדברים במסדרון, כי הם חושבים ששם זה לא מפריע", סיפרה אמה. "אבל הבת שלי מאושפזת במסדרון וזה מפריע מאוד. הם מעירים אותה, וכל צלצול טלפון מקפיץ אותה. אני מבקשת מהאנשים לשמור על השקט, אבל לא תמיד מקשיבים לי. אני רוצה שיעבירו אותה לחדר כמה שיותר מהר, אבל אין מיטות פנויות בחדרים".
מ' ואמה מתגוררות ביישוב בדואי ליד דימונה. היא בת יחידה להורים, שנשארים איתה בבית החולים גם בלילה. ללא חדר גם הם נרדמים היכן שמתפנה מקום: על כיסא אקראי או בפינת ההמתנה.
בתוך המחלקה המצב דומה: בני נוער שוכבים במיטות במסדרונות. הרופאים נכנסים לחדרים בזמן הביקור, ומתאספים גם סביב המיטות במסדרון. "הבן שלי חטף וירוס הקאות, כבר כמה ימים שהוא לא מפסיק להקיא. הוא ירד במשקל. הגענו להחלטה שצריך לאשפז אותו", סיפרה אימו של נער בן 14 במחלקה.
"אם הייתי יודעת שזה המצב כאן — יכול להיות שהייתי פועלת אחרת. בן 14, זרוק כאן במסדרון. אנשים עוברים וחוזרים, יש מלא חיידקים בגלל הצפיפות. זה מדאיג מאוד. אבל מה האופציה שלנו? אין לנו".
מבית החולים סורוקה לא נמסרה תגובה
צפו בדבריו של מנכ"ל סורוקה לשעבר על קריסת מערכת הבריאות:
נכנסתי למיון וחשכו עיניי
אהובה לכיש (86) חולון, המתינה לרופא כל הלילה, עם כתף שבורה
אני אם לשלושה ילדים וסבתא לשמונה נכדים ולשבעה נינים. החלקתי ברחוב בשעת לילה מאוחרת על גזם עצים ושברתי את הכתף. הגעתי ל"ביקורופא" ועשו לי צילום, ראו את השבר ונאמר לי שאצטרך ניתוח או קיבוע. הפנו אותי בדחיפות לבית החולים. נסעתי לבית חולים איכילוב וכשנכנסתי לחדר המיון חשכו עיניי: השעה הייתה 21:00 והיו שם המון אנשים שחיכו, לא היה אפילו כיסא פנוי לשבת ולהמתין.
המצב שם הוא כמו סיר לחץ: בזמן ההמתנה אנשים מתעצבנים ומשגעים את האחים והאחיות, מה שרק מוסיף שמן למדורה. ישבתי בשקט וחיכיתי קרוב לשש שעות. המסך שמודיע מי חמשת החולים הבאים להיכנס לרופא התחלף, אך פעם אחר פעם לא זכיתי לראות את המספר שלי על המסך. האחות שאלה אותי, "כמה כואב לך מאחד עד עשר?" עניתי לה "עשר". הרופא רשם לי כדורים מאוד חזקים נגד הכאב והזהיר אותי שמינון גבוה יכול להיות מסוכן.
בזמן ההמתנה כאב לי נורא ורק אחרי שתיים לפנות בוקר, סוף־סוף נכנסתי לרופא וטיפלו בי. עד היום אני הולכת כשהכתף שלי מקובעת באמצעות רצועה.
כשישבתי שם עם כל האנשים שממתינים, הרגשתי מאוכזבת על שאני צריכה לחכות כל כך הרבה. אין לי ביקורת על הרופאים — אני מבינה אותם, אין להם כוח אדם, המחלקות עמוסות והם קורסים. אך אני עדיין זוכרת את ההלם שתקף אותי כשראיתי את כל האנשים במיון בשעה כל כך מאוחרת: לא תיארתי לעצמי שאצטרך לשבת שם ככה עם הכאבים. מי שמגיע למיון נמצא במצב דחוף של SOS, ומצפה שיטפלו בו. החולים לא יחכו שתקום ממשלה כדי שיפתרו את הבעיה הזו — צריך לדאוג קודם כל לחולים.
להשקיע בבריאות ולא בבחירות
מיכאל גרף (85), ירושלים, מאושפז שבועיים, עם שבר ברגל
לפני כשבועיים נפלתי ושברתי את רגל שמאל. בגלל גילי ומצבי הרפואי המצב הסתבך ונזקקתי לאשפוז ארוך. במשך ימים ארוכים שכבתי בפרוזדור המיון. זה היה קשה, אבל הבנתי שזה מה שיש עד שימצאו לי מקום במחלקה.
בהתחלה ניסו לשלוח אותי לשיקום בבית, אבל הכאבים היו קשים מאוד והייתי צריך לחזור. אמרו לי שהנפילה פתחה "תיבת פנדורה" בגוף בגלל מצבי הרפואי. קשה לי מאוד לקום וללכת, הייתי רוצה מאוד להשתחרר אבל מצבי לא מאפשר זאת בינתיים. כנראה יש אנשים במצב גרוע יותר.
יש לי בן ושני נכדים, ואשתי הגיעה לבקר אותי בבית החולים כששכבתי במסדרון. היה לה קשה לקבל זאת, גם היא מבוגרת, בת 83, ולא היה לה קל להישאר הרבה זמן בצפיפות. בבית החולים אני רואה צוות יהודי וערבי שעובד יחד וזה מרגש אותי.
כשאני כאן ורואה את כל האנשים בבית החולים זה גורם לי לחשוב: לא משנה כמה מצבי קשה, יש כאלו שנמצאים במצב חמור יותר. אני חולק את חדרי עם אדם דתי מבוגר, ושמח שיש לי מישהו לשוחח איתו. צרת רבים חצי נחמה.
להגיע לבית חולים זה כמו לבוא לאוניברסיטה: לומדים כל הזמן דברים חדשים. אני מקווה שהממשלה תשקיע יותר כסף בבתי החולים, תדאג לכך שיהיו יותר אנשי מקצוע ברפואה במקום לבזבז מיליוני שקלים על דברים לא מעשיים ועל מערכות בחירות. יותר מדי כסף הולך על שטויות — במקום לחינוך ולבריאות. אני מקווה שהמצב ישתנה. מדינת ישראל מובילה בעולם בהמון תחומים, גם ברפואה, והממשלה צריכה להוקיר ולפתח את התחום.
במצב של חוסר אונים
מוריס לייבקר (72), אשדוד, חיכה יום וחצי במיון, חשש לדימום פנימי
הגעתי לבית החולים שערי צדק ביום ראשון ונאלצתי להמתין בחדר המיון במשך יום וחצי. כשהגעתי, עשו לי כל מיני בדיקות והיה חשש לדימום פנימי. עכשיו, למרבה המזל, אני מרגיש יותר טוב. בזמן שהמתנתי שכבתי במסדרון וחיכיתי. לנו החולים אין ברירה, כשאנחנו נמצאים שם במצב של חוסר אונים, אין לנו מה לעשות חוץ מלהמתין.
רוב הזמן שאני כאן אני לבד. ילדיי לא חיים בארץ כך שהם לא יכולים לבקר אותי. היחס של הרופאים אליי היה טוב. זו לא הפעם הראשונה שאני בבית החולים: בתחילת השנה אושפזתי למשך חודשיים. לפני שהגעתי לכאן, הייתי בבית חולים אחר, שם המתנתי במשך יומיים אבל לא נתנו לי שום טיפול ושיחררו אותי הביתה. למרות שחלק מהבדיקות שלי לא היו טובות, שיחררו אותי בלי הסבר - כנראה בשביל לשחרר לחץ מהעומס.
יום למחרת השחרור מבית החולים שוב הרגשתי רע והגעתי למיון, הפעם בשערי צדק. כאן הייתי צריך להמתין זמן ארוך עד שהגיעו לבדוק אותי. אני מבין את העומס והקושי. אנשים הם לא מלאכים ואף אחד לא מושלם' אבל אנחנו מצפים שיתייחסו אלינו כאל בני אדם. החולים שנמצאים בבית החולים רחוקים מהבית, אני מתגעגע הביתה. אני חולק כאן חדר קטן עם מטופל נוסף. בזמן הזה נעשינו חברים ואני מאחל גם לו בריאות.
השתתפה בהכנת הכתבה: ענבר טויזר
לפנייה לכתב/ת 
