פי ג'יי הארווי בראה את עצמה מחדש
רגע לפני שחגגה 50, מי שהייתה הפנים הנשיות של הרוק בניינטיז יצאה למסע בצד האחר של העולם, הכי רחוק מאזור הנוחות: מקוסובו ועד אפגניסטן. המסע הזה הוליד סרט תיעודי חדש ופרויקט מוזיקלי עיתונאי שמאירים את פי ג'יי הארווי המגוונת באור אחר
ההחלטה החריגה הזו הולידה את The Hope Six Demolition Project (להלן THSDP), אלבום מצוין שיצא ב-2016 והוא הדבר הכי קרוב לעיתונות שאפשר לתעד בפרויקט מוזיקלי. השירים של הארווי, שגילתה את הפן הפוליטי ביצירתה כבר ב-Let England Shake המופתי מ-2011, ממש מתעדים את ההתרשמות העמוקה של היוצרת מהמפגש עם עוני, הריסות המלחמה וגם התרבות העשירה והאופטימית שמתקיימת בקהילות הללו. ועכשיו, הגיע תורם של הטקסטים והקולות לקום לתחייה מול העיניים.
A Dog Called Money הוא סרט תיעודי חדש, חכם ויפה, שבו הבמאי שיימוס מרפי (שכצלם ותיק מכיר היטב חלק מהמקומות) מלווה את הארווי כשהיא נחשפת למראות שהם בקושי אייטם בחדשות עבור בני המזל שבינינו. "היו מקומות שאמרו לנו לא לצאת מהאוטו או אפילו לא לנסוע שם", סיפרה בריאיון נדיר השבוע ל-BBC, לכבוד צאתו של הסרט לאקרנים בבריטניה. בין השאר הוא מוקרן בפסטיבל בשם Doc'N Roll, שמתקיים בנובמבר ומוקדש כולו ליצירות דוקו מוזיקליות מסקרנות.
בין סרטים על אגדה כמו צ'אק ברי, להקות מרתקות כמו Foals ו-Swans, הפריחה של ההיפ הופ ברשת או המשבר שפוקד את סצנת האינדי, הסרט של מרפי מציע מיזוג מרתק בין קולנוע, שירה ומוזיקה. כשם שהארווי מתבוננת על האנשים ומקבלת מהם השראה לירית ומלודית, כך מרפי מתבונן עליה בין סיור בקאבול להקלטות. אלה בעצמן בוצעו באולפן מיוחד: הארווי הזמינה את הציבור לצפות בה ובלהקה המעולה שלה מרכיבים את השירים כמו פאזל מסתורי. זכוכית חד-כיוונית הפרידה ביניהם, כלומר רק הקהל ראה ושמע את המוזיקאים ולא להיפך.
עוד בערוץ המוזיקה:
אחרי 40 שנים של הופעות, מינימל קומקפט משוכנעים: "יש חיים אחרי המוות"
ישראל אאוט, סעודיה אין: המוזיקאים נוהרים אחרי המיליונים
החדש של ניק קייב: מסע מרהיב של כאב והשלמה
התנועה בין נקודות המבט חושפת כמה מעט אנחנו יודעים על רוב היצירות שאנחנו מכירים. אפילו יצירה ישירה כמו THSDP נשמעת אחרת לגמרי, כשמחברים בין שיר דוגמת Chain of Keys והזקנה יוצאת הדופן שמתהלכת בקוסובו עם 15 מפתחות לבתים שממתינים לשווא לבעליהם. "דמיינו מה העיניים של האישה הזאת ראו?", שרה הארווי. המצלמה לא משחזרת את אימת המלחמה, אבל בהחלט ממחישה אותה.
מדיסטורשן לפוליטיקה
שני האלבומים האחרונים של הארווי מייצגים את הגיוון המרשים בפרסונה המוזיקלית שלה. היא כבר מזמן התרחקה מהתיוג - הגברי למדי, יש להודות - של קיסרית המנוני הדיסטורשן מהניינטיז. מנגד, עושה רושם שהפנייה לכתיבה פוליטית/עיתונאית סימלה מיצוי כלשהו גם של סגנון הטקסטים שלה. הגוף הראשון (גם אם הוא לא אוטוביוגרפי) פינה את מקומו לטובת הסתכלות החוצה.
הסרט החדש מבהיר עד כמה הארווי ביקשה להיטמע רחוק ככל האפשר מאזורי הנוחות שלה. "היו מקומות שבהם הייתי האדם הלבן היחיד או האישה היחידה", סיפרה בריאיון, תחושת השונות - כולל לבוש מסורתי באפגניסטן - לימדה אותה, כמה פריבילגיה היא חלק מהותי מהקיום שלה. לא פלא שהיא ממעטת לדבר, לא מפציצה בשאלות והרשמים שלה מתווכים או כקריינות או כשירים: נדמה שהארווי מצמצמת את הנוכחות שלה כדי להוכיח שעל אף היותה הפנים של הסרט, היא לא בהכרח הסיפור שלו.
ועם זאת, A Dog Called Money נמנע מאשליה של קרבה מזויפת או סנטימנטליות מאוסה ושאר ז'אנרים של פורנו-מסכנות. לא במקרה הדימוי האחרון הוא צל של מטוס בדרכו לנחיתה עד לרעש של פגישת הגלגלים בקרקע. בסוף, כל אחד שב למקומו.
חוגגת יובל
בתחילת אוקטובר צוין יום הולדתה ה-50 של הארווי. אתרי מוזיקה דירגו את אלבומיה ושיריה, בעוד היא שחררה רשמית את גרסת הכיסוי ל-Red Right Hand של ניק קייב, קולגה וגם בן זוג לשעבר, במסגרת הפסקול של הלהיט הבריטי "כנופיית בירמינגהם" (הביצוע הופיע כבר בעונה השנייה). מאז אלבומה האחרון והעבודה על הסרט, היא מוציאה פה ושם שיר עבור סדרה או סרט ומתמקדת בהלחנת פסקולים, למשל להצגה "הכל אודות חווה" (עם ג'יליאן אנדרסון). "תמיד הייתה לי אהבה ענקית לסרטים ובמאים, רוב המוזיקה שאני מקשיבה לה בימים אלה הם פסקולים", סיפרה ל-BBC. "אני חושבת שזה המקום שאפשר למצוא בו את המוזיקה הכי מרגשת שקורית כרגע".
הסאבטקסט, עושה רושם, הוא שאין לדעת מתי הארווי תשחרר אלבום חדש או תחזור להופעות רגילות (האחרונה הייתה ב-2017). סביר להניח שהעשור יסתיים עם שני אלבומי אולפן שלה בלבד. אבל זה היה גם העשור שבו פי.ג'יי הארווי בראה את עצמה מחדש והרחיבה את גבולות האמנות שלה, כמו גם את הלב של מי שעוקבים אחריה כבר 25 שנה.
