העליון: פירוק שיתוף בנחלה לא סותר הסכם משבצת

אישה שהלכה לעולמה הותירה אחריה זכויות במשק במושב. השפט מזוז קבע שאין מניעה לקיים את צוואתה, שבה ביקשה לחלק את הכסף בין היורשים

עו"ד גלעד שרגא | פסקדיןפורסם: 07.11.19 , 18:13

בית המשפט העליון דחה לאחרונה ערעור בגלגול שלישי שהגיש בן מאומץ של קשישה שהלכה לעולמה והותירה אחריה זכויות במשק חקלאי, שבמסגרתו ביקש לקבוע כי הנכס יועבר אליו. השופט מני מזוז – בהסכמת סגן הנשיאה חנן מלצר והשופט ניל הנדל – קבע כי "הסכם המשבצת" שבין המדינה לבין האגודה השיתופית של המושב, אשר הסדיר את נושא העברת זכויות בנחלה, לא שולל את הוראות צוואתה של המנוחה שבה ביקשה למכור את הנחלה ולחלק את הכספים בין בני משפחה שונים.

האם המאמצת הלכה לעולמה ב-2005. באותה שנה ניתן צו ירושה שקובע כי המערער, שלא מונה כ"בן ממשיך" בנחלה, הוא היורש היחיד של שלה. אלא שאחותה ואחיין של בעלה ביקשו לבטל את הצו, והציגו צוואה שבה הורתה המנוחה על מכירת זכויותיה בנחלה וחלוקת הכספים בין המערער לבין שניהם, בחלוקה של 40% למערער, 40% לאחות ו-20% לאחיין. בעקבות זאת בוטל צו הירושה מ-2005 על ידי בית משפט ובמקומו ניתן צו לקיום הצוואה.

חוק ונדלן

הוכיחו שהשטח נרכש כדין אף שחלפו 40 שנה

עו"ד אלישיב ברקוביץ | פסקדין

הסכם מכר, אישור תשלום מס, ייפוי כוח ועדויות מהימנות הביאו לקבלת תביעה לפסק דין הצהרתי לבעלות בחלקה שנרכשה בשנות ה-70

הוכיחו שהשטח נרכש כדין אף שחלפו 40 שנה

למרות זאת, ב-2010 פנה המערער לרשות מקרקעי ישראל (רמ"י), בבקשה שהזכויות בנחלה יירשמו על שמו מכוח צו הירושה. רמ"י, שלא הייתה מודעת לכך שצו הירושה בוטל, כיבדה את בקשתו, וב-2012 הורה בית המשפט לשנות בחזרה את הרישום על שם המנוחה.

בהמשך קיבל בית המשפט לענייני משפחה בראשל"צ תביעה שהגישו האחות והאחיין של המנוחה. הוא הורה למכור את הנחלה ולחלק את הכספים כאמור בצוואה, תוך שקבע כי המערער נהג בחוסר תום לב. הוא הגיש ערעור אחד נדחה על ידי בית המשפט המחוזי בלוד. בעקבות זאת הוא הגיש בקשת רשות ערעור לעליון בטענה שמדובר בסוגיה עקרונית הנוגעת לפרשנות הסכם המשבצת.

טענתו המרכזית הייתה כי ההסכם מאפשר "העברת" זכויות אך לא "מכירה", וכי על פי פסיקת בית המשפט העליון יש לפרש הסכמי משבצת באופן דווקני כלשונם. לדבריו, אין לתת משקל משמעותי לעמדתה של רמ"י בכל הקשור לפרשנות הסכם המשבצת, בהיותה צד להסכם.

אך כאמור, לאחר בחינת הדברים החליטו שופטי העליון לדחות את הערעור, "מן הטעם שאין כל סתירה בין הוראות הסכם המשבצת לבין הוראות הצוואה שערכה המנוחה".

בעיקרו של דבר, השופט מזוז, שאליו הצטרפו חבריו להרכב, סבר כי המונח "מסירה" שצוין בהסכם הוא מונח ניטרלי שמכיל גם את האפשרות של מסירה בדרך של מכירה, ולא ייתכן שבר-רשות בנחלה יוכל "למסור" את זכויותיו לכל אדם אך לא למכור אותן.

בפסק הדין צוין כי יש לפרש את ההסכם על-פי תכליתו – מניעת פיצול בנחלה, ובמקרה זה התוצאה גם מתיישבת עם עקרון כיבוד רצון המת.

בהמשך הבהיר השופט מזוז כי רמ"י רשאית להקל במגבלות שהיא עצמה קבעה בהסכם על העברת זכויות בנחלה, בבחינת "הפה שאסר הוא הפה שהתיר". המערער חויב לשלם הוצאות בסך 10,000 שקל למשיבים וכן 10,000 שקל לרמ"י.