התחרטה על קניית דירה – ותשלם 205 אלף ש'

קשישה חתמה על זיכרון דברים מול בני זוג, אבל נסוגה ממנו מחשש ש"הם ישאירו לי דירה ריקה". ביהמ"ש קבע שעליה לשלם את הפיצוי המוסכם

עו"ד רונן ליבוביץ | פסקדיןפורסם: 09.11.19 , 08:07

בית משפט השלום בראשל"צ קיבל לאחרונה תביעה שהגישו בני זוג מנס ציונה נגד אישה מבוגרת שביקשה לרכוש את דירתם והתחרטה. השופט אבי סתיו קבע שזיכרון הדברים הראשוני שעליו חתמו הצדדים הוא הסכם מחייב לכל דבר, ומאחר שבסופו של דבר האישה לא רכשה את הדירה מטעמים שאינם מהותיים, עליה לשלם את הפיצוי המוסכם – 205 אלף שקל.

באוגוסט 2016 נחתם בין בני הזוג לבין האישה שגרה באותו רחוב זיכרון דברים, שבו הוסכם שהיא תרכוש את הדירה תמורת כשני מיליון שקל. במסמך פורטו כמה הסכמות ונכלל בו סעיף שלפיו צד שיפר את זיכרון הדברים ישלם לצד השני 10%. בהמשך התקיים בין הצדדים משא ומתן לחתימה על הסכם מפורט ואף נקבע תאריך לחתימה. אולם בסופו של דבר הודיעה האישה שלא תחתום על ההסכם, ובני הזוג הגישו נגדה תביעה.

חוק ונדלן

שילמו 2.3 מיליון ש', וקיבלו דירה של 3.5 מיליון

עו"ד נעמי גרטופסקי | פסקדין

הרוכשים קנו דירת גג 150 מ"ר בפרויקט באשקלון, לפני שהיזמיות שינו את תוכניות הבנייה והרחיבו את הנכס. ביהמ"ש קבע שהם עדיין יקבלו את הדירה

שילמו 2.3 מיליון ש', וקיבלו דירה של 3.5 מיליון

בבית המשפט סיפרה הקשישה שחיפשה זמן רב דירה לרכישה באזור מגוריה, ובלילה שבו הייתה אמורה לטוס לחו"ל לחודש וחצי הבחינה בשלט "למכירה" בדירת התובעים. היא הגיעה לראות אותה בתוך 40 דקות והחליטה שהיא מתאימה לה. היא ביקשה לתת 1,000 דולר כדי שימתינו לה עד שתחזור, אך בני הזוג התנגדו בטענה שכבר קנו דירה והם מחויבים להעביר כספים לקבלן, ושכנעו אותה לחתום על זיכרון דברים.

האישה התייעצה עם עורך דין וחתמה על המסמך, אך לדבריה, לאחר שנסעה נודע לה שהמוכרים מתכננים להוריד את המנורות ואת מאווררי התקרה. היא חששה שהם יותירו לה "דירה ריקה" שבה אין אפילו מטבח, והודיעה כי אינה מתכוונת לחתום על ההסכם. לשיטתה, בני הזוג רק הרוויחו מביטול העסקה איתה, שכן הם מכרו את הדירה לאחר מכן במחיר כמעט זהה והרוויחו את דמי התיווך בסך 40 אלף שקל.

היא הוסיפה שזיכרון הדברים אינו מחייב שכן הוא נחתם תחת לחץ שהופעל עליה ומדובר ב"הבעת רצון ראשונית". היא ציינה שבסופו של דבר לא הושגו הסכמות לגבי עניינים מהותיים כך שלא נכרת הסכם.

אבל השופט אבי סתיו קיבל את התביעה והבהיר שכדי לבחון אם נכרת חוזה מחייב, יש לבדוק אם התקיימו מבחן גמירות הדעת ומבחן המסוימות.

בפסק הדין נקבע ששני המבחנים מתקיימים במקרה זה. על גמירות הדעת למד השופט משלל אינדיקציות, בהן נוסחו המשפטי של המסמך ומכך שהצדדים חתמו עליו וקבעו בו פיצוי מוסכם. הוא ציין שמנוסח המסמך עולה שזיכרון הדברים אינו כפוף לחתימת הסכם עתידי ומדובר הסכם עצמאי.

לדברי השופט, המסמך כולל את מרבית הפרטים החיוניים לעסקה. בהקשר זה הוא הבהיר שאמנם הצדדים לא קבעו את מועדי התשלום אך הדבר אינו שולל את תוקפו של המסמך.

"אין לכחד כי העובדה שהנתבעת תיאלץ לשלם פיצוי מוסכם בשיעור הנחזה להיות גבוה מהנזק שנגרם בפועל, ככל שנגרם, מעוררת אי נוחות", כתב השופט. זאת במיוחד כשמדובר באישה מבוגרת שנסוגה מהעסקה מחששות אותנטיים שהטרידו אותה, אף שהיו חסרי יסוד. הוא ציין שהציע במהלך הדיון פשרות בסכומים נמוכים אך בעוד בני הזוג הסכימו - הנתבעת סירבה. לפיכך הוא חויבה לשלם להם 205 אלף שקל.