הלקח שמרקו בלבול מלמד את כולנו / סיפור מחזור

מאמן עם דיבור מנומנם ומבט שצף לאיזושהי נקודה בחלל – יכול להיות שזו התמונה שמייצגת הכי טוב את ההצלחה של מכבי חיפה העונה. מרקו בלבול האפור, הענייני עד כאב, זה שלעיתים נראה כאילו נקלע למסיבה בטעות ורק מחפש את דלת היציאה, הוא זה שמצליח לעשות בחיפה את מה שרבים וטובים לא הצליחו בשמונה השנים האחרונות. האסטרונאוט שפיספס את היד המושטת של דולב חזיזה, מזהה בכלל לא רע מה הקבוצה שלו צריכה, והופך אותה לטוענת היחידה שאולי עשויה לאיים על מכבי ת"א (הקבוצה של איביץ' עדיין עוצמתית יותר ופייבוריטית מובהקת לזכייה בתואר).

בלבול משדר צנוניות יובשנית של פקיד טרוד, אבל את מי זה בכלל מעניין ביציעי סמי עופר רגע אחרי ניצחון משכנע על בית"ר ירושלים? כולנו אוהבים מאמנים כריזמטים, שנונים שגם יודעים לנהל חדר הלבשה וגם לקחת תארים, אבל כמה יורגן קלופ כבר יש בעולם? אוהדי מכבי חיפה כבר ראו במועדון מספיק טיפוסים מגניבים ונוצצים שלקחו את הקבוצה שלהם לשום מקום. יש לי תחושה עמומה שהם יסכימו להתפשר על הכריזמה העצית של בלבול, אם הם ימשיכו לראות כדורגל טוב וריצה אמיתית בצמרת. בתוך החשש הטבעי מאופוריה והתלהבות יתר בעקבות רצף חיובי, דווקא הענייניות המגושמת של בלבול יכולה להיות גורם מאזן ולשים את כל העסק בפרופורציות הנכונות.

לא כל מאמן הוא קלופ. מרקו בלבול(צילום: שרון צור)

מחפשים צחוקים? תמיד תוכלו לשבת על בירה עם ג'ובאני רוסו ולראות גולסטאר בשידורים חוזרים (זה לא נראה תמיד אותו דבר, רק עם יותר צעקות?). רק אל תפריעו לחזיזה, שרי, ארד, מאבוקה ורוקאביציה לעבוד.

קצת מוקדם להסיק מסקנות, אבל ההצלחה של בלבול עד כה העונה מעלה מספר שאלות בנוגע לתפקיד המאמן בישראל. הנה כמה שיחזיקו לפחות עד תום הפגרה: עד כמה אנחנו בתקשורת מקובעים בתפיסה של מי מאמן טוב ומי סתם גונב דעת רהוט? עד כמה כולנו מושפעים מתדמיות שמשתקפות בהופעות תקשורתיות בנות ארבע דקות בתום משחק? מה שחקני כדורגל מקצוענים מצפים מהמאמן שלהם? מה הופך מאמן למצליח ועד כמה למזל או לחומר שחקנים יש חלק בכך?

מכבי ת"א מתחברת

בתוך כל פסטיבל אפס שערי חובה של מכבי ת"א קצת הולכת לאיבוד עובדה משמעותית: ההתקפה של איביץ' מתחילה להתחבר ולנפק יופי של גולים אחרי מהלכים קבוצתיים. לא יודע איך אתם, אבל בבחירה שבין גול מרהיב בפצצה מ-30 מטר לרצף מסירות חכמות עם פיניש בטאץ' אלגנטי לפינה, לעד אעדיף את האופציה השנייה.

חלק חשוב בפאזל. יונתן כהן(צילום: עוז מועלם)

אם יש משהו שצריך להדאיג את מכבי חיפה, הפועל באר שבע, בית"ר ירושלים וכל מי שבונה על ליגה תחרותית, זו העובדה שהקבוצה של אייל גולסה, דור מיכה ויונתן כהן התחילה לשלוף החוצה את הטאץ' האלגנטי.

ככה יוצאים ממשבר

לא אלגנטי, לא מרשים, אבל חילץ אנחת רווחה מעיר שלמה. הגול המזליקי של מכבי נתניה מול הפועל רעננה היה בדיוק מה שסלובודן דראפיץ' ושי ברדה היו צריכים בשלב הזה של העונה. בוני היה קורא לזה דיפלקשן כפול, אחרים היו מדברים על גול של ביליארד ואנחנו נקרא לזה גול עם האף. אלמוג כהן בועט מרחוק, הכדור פוגע במגן וניתז איכשהו לפרצוף של יונס מלדה ולרשת. ככה יוצאים ממשבר.

ועכשיו אפשר לחזור לשחק כדורגל.

לפעמים צריך גם מזל. שחקני נתניה חוגגים(צילום: יאיר שגיא)

מוחמד, קונטה והדודה הנודניקית

ועוד כמה קטנות לפני שנעמדים בתור לקופות הכרטיסים למשחק מול פולין (למסי וארגנטינה נגמרו כל הכרטיסים, לא תבואו לראות את דגני ואלמקייס?)

1. הבישול של עלי מוחמד לשלומי אזולאי הוכיח שוב שמדובר בכישרון נדיר שנחת בטעות בליגה שלנו. הוא גם הוכיח שרוני לוי מוציא מהקשר יותר מאשר חברו דראפיץ'.

2. הטענות של אנטואן קונטה על נהמות של אוהדי מכבי חיפה חייבות להיחקר בצורה יסודית. בדיוק בשביל הרגעים האלו האצטדיון מרושת במצלמות שמנטרות את קהל האוהדים.

3. האופנה האחרונה של לבחון אם שחקני הספסל (ירדן שועה, מואנס דאבור) חוגגים עם הקבוצה מול הקהל מזכירה דודה נודניקית בחתונה שסופרת מי קמו לרקוד ברחבה, ומי נשארו להעמיס עוד מנה של דג?