רצח חנית קיקוס: סולימאן אל-עביד לא ישתחרר מהכלא
אל-עביד נידון ל-27 שנות מאסר על רצח ואונס הנערה ב-1993 ואמור להשתחרר ביוני 2020. ועדת השחרורים דחתה את הבקשה להקדים את שחרורו. עורכת הדין: "אחרי כל כך הרבה שנים שהוא טוען לחפותו, המעט שניתן לעשות הוא לשחררו בפיקוח ולהכניסו לתוכנית שיקום". משפחתה של קיקוס לא הביעה עמדה
לא ישוחרר מהכלא: ועדת שחרורים מיוחדת שהתכנסה היום (רביעי) בבית משפט השלום ברמלה לדון בבקשת שחרורו המוקדם של סולימאן אל-עביד, שמרצה עונש מאסר בגין רצח ואונס הנערה חנית קיקוס ז"ל מאופקים - קבעה שלא לשחררו. אל-עביד ריצה את מרבית עונשו הקצוב של 27 שנות מאסר, והוא אמור להשתחרר בעוד שבעה חודשים.
את אל-עביד מייצגות עורכות הדין לימור לימאי ורונית אבישר. עו"ד לימאי מסרה לאחר ההחלטה: "אחרי 26 שנים וחצי, הוא היה צריך להשתחרר היום. האינטרס של החברה שלנו הוא לעזור לו בשיקום".
לדברי הסנגורית, "אחרי כל כך הרבה שנים שהוא טוען שהוא חף מפשע, המעט שיכלו לעשות הוא לשחרר אותו בפיקוח ולאמץ את תוכנית השיקום. נלמד את ההחלטה ונדע איך לכלכל צעדינו בהמשך. עניין ההודאה בוועדה מאד מורכב, בין אם אדם מודה או לא. ההודאה לא הייתה צריכה להיות פקטור".
כיוון שאל עביד טען במשך שנים שהוא אינו הרוצח, הוא אכן גם לא השתתף בתוכנית טיפול או שיקום. משפחת המנוחה לא הביעה עמדה בוועדה.
פרשת הירצחה של חנית קיקוס מעסיקה את מערכת המשפט בישראל מזה למעלה משני עשורים. תחילתה בשני הליכים משפטיים שנוהלו בבית המשפט המחוזי בבאר שבע בעניינו אל-עביד, והמשכה בערעורו של המבקש לעליון ובדיון נוסף בעניינו, בפני הרכב מורחב בעליון. תריסר שופטים ישבו בדין בערכאות השונות בעניינו של אל-עביד, שהורשע בסופו של דבר בתום ההליכים נגדו ברציחתה ובאינוסה של קיקוס ונידון למאסר עולם. אולם לאורך השנים ההרשעה של אל-עביד תמיד הייתה ברוב דעות ולא פה אחד, לאחר שהייתה מחלוקת בין השופטים לגבי הרשעתו.
לאחר שהגיש ב-2005 בקשה לחנינה מנשיא המדינה, נתבקשה השופטת בדימוס מרים בן פורת לכתוב חוות דעת מייעצת לנשיא בעניינו. גם דעתה הייתה כי המבקש הורשע בדין. הנשיא קיצר ב-2009 את עונשו של אל-עביד מ-33 שנים ל-27.
פרשת חנית קיקוס - הרצח שהסעיר את המדינה
קיקוס, תושבת אופקים, הייתה כבת שבע עשרה ביום היעלמה. ב-10.6.1993 יצאה בשעות הערב מביתה לכיוון באר-שבע, לחגיגת יום הולדתו של חבר. קיקוס תכננה לנוע באמצעות טרמפים. חברתה עוד הספיקה לראות שהיא לא עלתה על אוטובוס שהגיע לתחנה. קיקוס לא הגיעה באותו ערב לביתו של החבר. למחרת בבוקר החלו חיפושים נרחבים אחריה בהשתתפות שוטרים ומתנדבים שהעלו חרס. לבסוף הוכרזה כנעדרת.
כשנתיים מיום היעלמה נתגלו שרידי שלד בבור באזור "נאות חצרים" שליד באר-שבע, על-ידי פועלים שעבדו במקום. תוצאות הבדיקות אישרו כי אלה הם אכן שרידי גופתה של קיקוס.
אל-עביד היה בן 44 ביום היעלמה של קיקוס, התגורר באותה עת עם אשתו וילדיו ביישוב רהט ועבד במטמנת האשפה "דודאים", בין אופקים לבאר-שבע. הוא היה נהג שופלדוזר (דחפור), שתפקידו לסדר את האשפה שהובאה על-ידי משאיות האשפה, ליישרה ולכסותה באדמה. בהתאם למספר חוות דעת שהוגשו בעניינו, סבל מפיגור ומנת המשכל שלו הייתה נמוכה.
שמונה ימים אחרי היעלמותה הוא מסר עדות פתוחה בפרשה. אדם אחר מהמטמנה סיפר שראה אותו במטמנה במועד סמוך לרצח ותיאר התנהלות מחשידה כששוחח עמו. אל-עביד הכחיש כל מעורבות, אבל בשלב מסוים הודה בפני מדובב שאסף בחורה ברכבו, שאנס אותה ושהשליך אותה מהרכב "בתוך בורות ליד הכביש". בעקבות זאת נלקח לחקירה נוספת, הודה שאסף, אנס וחנק אותה והשליכה מרכבו. אלא שחקירה זו לא תועדה באמצעות הקלטה. כשחזר לתאו סיפר אל-עביד למדובב כי הודה בדבר שקר. גם בהמשך שב ושינה הודאותיו, ולאחר ביקור בתא המעצר של עורך דינו חזר בו מהודאותיו ואמר לחוקריו: "שיקרתי בכל מה שאמרתי".
אף שגופתה של קיקוס לא נמצאה באותו שלב, הוגש נגדו כתב אישום והוא הורשע במחוזי ברוב דעות. השופט ניל הנדל בדעת מיעוט סבר שיש לזכותו. אל-עביד ערער לעליון, אבל לפני שנשמע הערעור, נמצאו שרידי הגופה. השרידים נמצאו במקום שונה מהמקומות שבהם טען אל-עביד שהטמין את הגופה. בהסכמת הצדדים בוטל פסק דינו של בית המשפט המחוזי והוחזר אליו לשם גביית ראיות חדשות. הדיונים נשמעו בפני אותו ההרכב. אותם שופטים שוב הרשיעו את אל-עביד ברוב דעות, ב-1996, כשגם הפעם השופט הנדל נותר איתן בעמדתו כי יש לזכות את המבקש, אך כעת זיכוי מלא. לעמדתו, הראיות שהוצגו מצביעות על הוכחת אי אשמתו של המבקש וזועקות על אשמו של אחר. מסקנתו, ש"נפל קורבן למוצא פיו אך לא למעשה ידיו".
אל-עביד ערער לעליון, שם ברוב דעות הוחלט לקבל את הערעור לעניין הרצח ולזכותו אך להרשיע בעניין האונס. השופט גולדברג שסבר שיש לזכותו, כתב: "התהיות, ה'חללים התודעתיים' בהודאות - בין היתר באשר למראה של חנית, לגילה וללבושה, שלגביהם הציג אל-עביד גרסאות בלתי-עקביות - ולצדם הפעמים הרבות שבהן חזר המבקש מהודאותיו ושבהן עמד על חפותו, כל אלה מצריכים תוספת ראייתית משמעותית כדי לאפשר הרשעה על בסיס ההודאות. תוספת שכזו אין בנמצא".
התיק הוחזר בשלישית לבית המשפט המחוזי לשם גזירת העונש בגין עבירת האונס, ונקבע לו עונש מאסר של 12 שנה. אבל בסופו של דבר לאחר דיון נוסף בעליון בהרכב מורחב של תשעה שופטים, שוב ברוב דעות, הוחלט להרשיע אותו הן באונס והן ברצח והוא נידון למאסר עולם. אל-עביד עצמו מכחיש את הרצח עד היום.
ב-2015 נדחתה בקשתו למשפט חוזר. אף שבסופו של דבר הפסיד בהליכים המשפטיים נגדו, שאלת אשמתו עדיין מוטלת בספק אצל לא מעטים, בהם גם הוריה של קיקוס, שהתבטאו לאחרונה בתקשורת כי אינם מאמינים שהוא הרוצח.
לפנייה לכתב/ת 
