מתכון לחרדל תוצרת בית
האם הנפש משפיעה על חווית הטעם, האם חוויות טובות ורעות משפיעות על זיכרון הטעם ואיך מאכל מסויים משאיר בנו סנטימנט כזה או אחר? טור אוכל חדש שעוסק בפילוסופיה לא פחות מאשר במתכונים. הפעם יש כאן גם מתכון מנצח לחרדל ביתי
כל פעם מחדש מדהים אותי לראות איך הנפש שלנו משפיעה על חווית הטעם. יש פעמים שאנחנו ערים לזה כשזה קורה, ויש אפשרות לתקן, ויש את אותן הפעמים שלא משנה מה נעשה, זיכרון האירוע ישפיע לנצח על האופן שבו נתפוס את אותו הטעם שנלווה אליו.
כתבות נוספות שיכולות לעניין אותך:
- לא ספר בישול - ריאיון עם אסף אביר
אני מניח שהדוגמה הכי טובה שרובנו יכולים להתחבר אליה היא הדרינק הראשון שהקאנו ממנו.
לא התקרבתי לוודקה לימון מאז אותו היום שבקבוק שלם של קגלביץ עזר לי להבין מה קורה כששותים יותר מידי. עד היום כשאני מריח את הוודקה הזאת אני עף לשם. לרובנו יש את הדרינק הזה, שטעמו תמיד יהיה מחווט לזיכרון הזה.
אבל מה עם עצב? ומה עם כעס?
לפני כמה שנים נכנס למסעדה זוג. האדון עמד להציע נישואין לגברת. שמפניה, טבעת, על הברך. בסוף הערב היא אמרה לא. האירוע הזה גרם לי להביט אל אותם רגעים מורכבים יותר ולשאול איך הם משפיעים על הזיכרון שלנו של הטעם. התחלתי להתבונן יותר ויותר בזוגות רבים, במתווכחים, באלו שיש מתח איתם וסביבם.
עולם שלם של משתנים פתאום נכנס לשאלה - האם הצלחנו עם הלקוח או שלא. אולי הם גוררים יום של מתח מהבית, מהעבודה, אולי רבו באוטו, אולי התווכחו בכניסה? איך אנחנו אמורים להשפיע על זה כדי שהטעם הרע ביניהם לא ישפיע על טעמו של האוכל?
כשאבא לא בא
שאלתי את עצמי אם אני נכנס לרזולוציות גבוהות מידי, וניסיתי להיזכר בחוויות רעות וטובות שלי שהשפיעו לי על זיכרון הטעם. והמוח הרי, הוא איבר מופלא. הוא עוזר לנו להדחיק ולעמעם חוויות קשות מידי, ולהרחיק אותן מאיתנו בשביל שלא יחיו איתנו ביום יום, אבל עקבות של אותן חוויות, אותן הוא משאיר.
ואני הרי לא יכול לבקש מאנשים שאני לא מכיר לחפור בטראומות שלהם ולשאול איך זה השפיע על האוכל שהיה במקרה ליד, אז באתי לזה הפוך: שאלתי את עצמי, עם איזה מאכלים יש לי קושי, או סנטימנטליות שגדולה מערך המוצר עצמו. שני המאכלים שקפצו לי לראש הם בורקס וחרדל אמריקאי.
ואז התחלתי לחשוב - למה זה ככה? איפה המאכלים האלה פגשו אותי והשאירו בי את הסנטימנט הזה?
אני לא זוכר הרבה מיום הבר מצווה שלי, אבל אני זוכר שהעירו אותי בשעה שלא הגיוני שאתעורר בה, ואני זוכר שכל הדרך לבית הכנסת חרדתי מהמחשבה שאולי אצטרך להקריא משהו, ואז אימא שלי תגלה שבכל פעם כשהם הסיעו אותי לשיעורים והורידו אותי בכניסה לבית הרב, רק חיכיתי שהם יסעו וברחתי לחורשה הסמוכה לעשן סיגריות במשך כל זמן השיעור, שהיה אמור להתקיים - אבל מעולם לא קרה.
כשהתחיל כל הדבר הזה בבית הכנסת אני זוכר בבירור את המבטים שהגנבתי אל הדלת בשביל לראות אם האבא הביולוגי שלי מגיע. כל הזמן הזה היה בחוץ שולחן עמוס בבורקסים שמישהו הביא מאחת המאפיות הבודדות שהיו אז באילת. ניסיתי להציץ מעבר להררי הבורקסים כדי לראות אם הוא מגיע, ועד הרגע האחרון הוא לא.
הטקס הסתיים מבלי שאקריא מילה אחת, למזלי. אני זוכר איך עמדתי בחוץ ליד שולחן הבורקסים הזה עם בורקס יבש ביד, כשאחד הדודים הגיע לתת לי מעטפת מזומנים. בשם האב.
הלכתי הביתה ונפלתי לשינה שחורה.
קבנוס וחרדל בפאב של שמעון
האבא הרוחני שלי העיר אותי יותר מאוחר, ובערב לקח אותי לפאב של שמעון. שמעון היה מהדמויות האלה שכל אחד באילת הכיר, בין אם מבוגר או ילד. היה לו פאב קטן במרכז מסחרי שכאילו נבנה מחוץ לזמן כלשהו. שמעון עבד שם עם יעל אשתו שבישלה, והוא היה אמון על הבר.
הפאב הזה היה אילת אמיתית, לא כזו שמתחפשת לבר שקר כלשהו בשביל פטרונים מהמרכז, אלא כזו שקיימת בשביל אילתים בהווה, וכאלה שהמשיכו, אבל את הלב שלהם השאירו בעיר.
הגענו אל הדלת והאבא הרוחני שלי פתח אותה עבורי.
כנס, אמר לי.
נכנסתי.
שמעון בא מהצד השני של הבר וסימן לנו עם היד לעצור. "זה ילד!", הוא אמר בטון מוכיח וכועס.
האבא הרוחני שלי שלף מהפאוץ' שלו (מביך, אבל כולם היו אז עם פאוצ'ים) ארנק עם סקוטש וממנו רישיון נהיגה והגיש אותו לשמעון. שמעון הטה את הכובע שלו מעט לאחור והביט ארוכות ברישיון.
בדמיוני ראיתי איך הוא מזמין לנו משטרה, ואיך אני עומד לבלות את שארית החיים שלי בכלא.
הוא הושיט את התעודה בחזרה, וציווה: "כנסו". נכנסנו וישבנו בקצה הבר.
שמעון מזג לנו בירה. "שתה", הוא ציווה.
שתיתי.
שמעון חזר למטבחון שהיה שם, ויצא עם קרש ועליו קבנוס חתוך וחרדל אמריקאי.
"תאכל", הוא פקד עלי.
אכלתי.
ישבנו שם, שתינו בירה או שתיים, אכלנו קבנוס עם חרדל, והחדר התמלא דמויות שבאו והלכו.
מאותו היום אני נשארתי עם רתיעה מבורקסים, וחיבה בלתי מובנת לנקניק מעושן, לחרדל אמריקאי, ולתחושה הבלתי נתנת לתיאור של אילת של פעם.
מתכון לחרדל חולינג'אן
המצרכים:100 גר' גרגרי חרדל צהוב
250 גר' חומץ שמפניה
150 גר' יין לבן
1/2 כפית כורכום
חופן שיני שום טרי, קלוף
1/2 כפית פלפל לבן
קמצוץ מוסקט טחון
מעט פלפל שאטה
קמצוץ חולינג'אן טחון
45 גר' סוכר דמררה
2 כפות מלח ים
אופן ההכנה:
- טוחנים בבלנדר את כל התבלינים היבשים הדורשים טחינה, למעט החרדל.
- מוסיפים את הנוזלים, ומשרים את המרכיבים במשך כמה ימים במקרר (או בפינה קרירה וחשוכה במזווה, אם יש לכם).
- טוחנים הכל בבלנדר, מעבירים לצנצנת, ונותנים לחרדל לנוח במקרר מספר ימים לפני השימוש.
ליאור רפאל הוא השף והבעלים של מסעדת "לויתן" באילת
לפנייה לכתב/ת 
