שתף קטע נבחר
 

סבלה מגידול במוח - ונשלחה לאשפוז בבי"ח פסיכיאטרי

זה התחיל בדיכאון שאחרי לידה, התגלגל לשבץ חמור ונגמר בבית חולים פסיכיאטרי: שלל האבחונים הלקויים שדנה זהרוני קיבלה מהממסד הרפואי לא הועילו. אחרי חודשים של מאבק, אחותה מצאה בגוגל את תסמונת 'קושינג' הנדירה ולדנה התגלה גידול בבלוטת יותרת המוח. "הדבר היחיד שעבר לי בראש היה שאני רוצה למות"

זו לא הייתה הפעם הראשונה שדנה זהרוני, הייטקיסטית בת 39 מנתניה, הופכת לאמא. בתה הגדולה נויה כבר הייתה בת 4, וכשנכנסה להיריון שני, זהרוני חשבה שהיא כבר ראתה הכל. אך לחוויה שחיכתה לה מיד אחרי הלידה היא לא ציפתה: תוך חודשיים מרגע שנולדה בתה השנייה, היא נשלחה לבית חולים פסיכיאטרי כשהיא לא מזהה את הבנות שלה, והכל בגלל אבחון שגוי.

 

"משהו בי לא היה רגוע. הייתי מאוד בסטרס, בלחץ מטורף, לא הצלחתי להניק ולא הצלחתי לאהוב את הילדה שלי", היא מספרת. חודש אחרי הלידה, באמצע ארוחת ערב משפחתית, זהרוני ובן זוגה עדן נסעו למרפאת ביקורופא בחדרה. דנה איבדה את הראייה בעין ימין. הרגליים והפנים שלה היו נפוחות מהרגיל והיא הייתה עייפה. הצוות במקום פסק שכאמא טרייה, היא בוודאי חווה דיכאון ולחץ של אחרי לידה, ואחרי זריקת הרגעה שהחזירה לה את הראייה, זהרוני שוחררה לביתה.

 

קיראו עוד:

גורמת להשמנה ולסימני מתיחה: תסמונת קושינג

6 שנות סבל: המחלה הנדירה של שמירה אימבר

רק אחרי 20 שנה אבחנו: בת חן חולה בגושה

  

הנפיחות לא עברה, גם לא העצב הגדול והחרדה, ושבוע לאחר מכן היא איבדה בשנית את הראייה בעין ימין. במרפאת ביקורופא, אליה הלכו שוב, חזרו על האבחנה - לחץ ודיכאון שאחרי לידה. "בשלב הזה כבר הלכנו למיון באיכילוב. נשארנו שם שעות, עשינו בדיקות דם, אמרו לנו שזה כלום".

 

כמה ימים אחר כך זהרוני איבדה את ההכרה. "היא נפלה על השולחן בסלון והתחילה למלמל. הרמתי אותה למיטה והתקשרתי למד"א", ממשיך עדן, "הם פינו אותה ואני נשארתי עם הבנות עד שאמא שלי הגיעה לשמור עליהן".

 

התחנה הבאה הייתה המחלקה לרפואה דחופה בבית החולים לניאדו שבנתניה. בליל רופאים, עירויים, דקירות והאבחנה השנייה במספר: שבץ חמור. נוירולוגית שעובדת במקום שלחה את זהרוני לבצע CT ופסקה שהיא סובלת מדימום תוך גולגלתי. זהרוני קיבלה זריקה לדילול דם, ובן זוגה את ההודעה שהיא אולי לא תתעורר. "45 דקות היינו בהיסטריה גדולה", הוא מספר, "לא ידענו מה יהיה עד שהיא התעוררה. היא הייתה מאוד מבולבלת, זיהתה אותי ואת אחותה אבל לא ידעה שהיא אמא".

 

משפחת זהרוני (צילום: אלבום משפחתי)
"היא לא ידעה שהיא אמא": דנה ועדן זהרוני עם הילדות(צילום: אלבום משפחתי)
 

 

זהרוני לא זוכרת הרבה מהימים שאחרי ההתמוטטות בסלון ביתה. היא מתארת דיכאון גדול, עצב עמוק ותסכול. היא לא זכרה איך מתלבשים או איך משתמשים בשירותים, היא אפילו לא זכרה את הבנות שלה. "לא הבנתי למה אני חיה. ידעתי שידעתי את כל הדברים האלה פעם, ידעתי שהייתה לי עבודה, שהיו לי זכרונות. רציתי למות".

 

יומיים אחר כך, עברה לבית החולים תל השומר והתאשפזה במחלקה הנוירולוגית לעשרה ימים. עוד דקירות, עוד בדיקות, עוד בדיקת CT והתעלמות מוחלטת מהתסמינים שבן זוגה המשיך לתאר באוזני הרופאים: נפיחות, שעירות שהתחילה בפנים ודיכאון עמוק.

 

"זה לא שלא טיפלו בי", מסבירה זהרוני, "עברנו ממחלקה למחלקה, בדקו מתחת לגרון, עשו הרבה מאוד בדיקות, אבל את התסמינים שבעלי תיאר פסלו, אמרו שזה כי אני אחרי לידה, שזה נורמלי. הגעתי חזרה הביתה ולא זיהיתי את הבית שלי, לקחו לי את הרישיון והדבר היחיד שעבר לי בראש היה שאני רוצה למות".

 

במהלך השיקום בבית החולים ולמרות ההבטחות לשיפור, מצבה של זהרוני החמיר. הדיכאון הפך גדול יותר והסטרס מכלה יותר. כתפיה של זהרוני החלו להיות שעירות ובבסיס צווארה צמחה גיבנת. "רציתי למות", זהרוני חוזרת, "וסיפרתי את זה לפסיכיאטרית שראתה אותי בשיקום. היא שמעה את זה ושלחה אותי לבית חולים פסיכיאטרי. הבנתי איפה אני רק כשהגעתי לשם".

 

"אחותי חיפשה את התסמינים בגוגל"

כך, התאשפזה זהרוני - אפאטית, מדוכאת ומבולבלת - בבית חולים הפסיכיאטרי לב השרון שבפרדסיה. "הפסיכיאטרית הראשית שם אמרה לי שיש לדנה מחלת נפש", מספר עדן, שהיה לחוץ ומתוסכל נוכח המצב המחמיר של אשתו. "במקביל ניסיתי להוציא אותה משם, דיברתי עם הרופאים, הסברתי להם שהמצב של דנה לא טוב ושהיא צריכה לצאת.

 

"הרופאה המטפלת של דנה התקשרה למנהלת המקום והסבירה לה שדנה עלולה להיפגע קשות אם לא תעבור, שהמדדים שלה לא טובים. הם לא רצו לקחת את הסיכון שדנה תמות שם ופינו אותה משם", הוא מספר. "היא הגיעה שוב לאשפוז בבית חולים באמבולנס. אחרי שייצבו אותה התקשרו מקופת החולים ואמרו לי שהיא צריכה לחזור לבית החולים הפסיכיאטרי. אמרתי להם שבשום פנים ואופן לא".

 

דנה זהרוני  (צילום: אלבום משפחתי)
"לקח שנה עד שחזרתי לעצמי". דנה זהרוני(צילום: אלבום משפחתי)

 

הסיבוב השלישי של זהרוני בבית החולים תל השומר היה הסיבוב בו גילו את הגורם למצבה - גידול במוח. את הסבירות שמדובר בגידול מצאה אחותה של זהרוני באינטרנט.

 

"אחותי חיפשה את התסמינים בגוגל. שיער על הכתפיים, השמנה, נפיחות. היא אמרה לעדן שזה נראה כמו תסמונת קושינג", מספרת זהרוני. מדובר בתסמונת הנובעת מעודף קורטיזול בגוף, הורמון המופרש מבלוטת יותרת הכליה שוויסותו נעשה בידי בלוטת יותרת המוח. עודף בקורטיזול, במקרים כמו של זהרוני עשוי לנבוע מגידול בבלוטת יותרת המוח ובמקרים אחרים בבלוטת יותרת הכליה.

 

תסמונת קושינג היא מחלה נדירה הנגרמת, כאמור, מעודף קורטיזול בגוף, ושכיחותה נאמדת ב-2 עד 4 חולים חדשים על כל מיליון איש, בכל שנה. המחלה, השכיחה יותר אצל נשים בגילאי 20 עד 50, מובילה לסימפטומים וסיבוכים רבים, כמו יתר לחץ דם, סוכרת, השמנה מרכזית, אקנה, שיעור יתר - וגם הפרעות פסיכיאטריות. ללא טיפול, החולים במחלה עלולים לסבול מתחלואה קשה ועלייה בתמותה.  

 

דנה זהרוני אחרי הניתוח להסרת הגידול (צילום: אלבום משפחתי)
דנה זהרוני אחרי הניתוח להסרת הגידול(צילום: אלבום משפחתי)

 

"כבר לא כועסת על עצמי שעזבתי את הבנות שלי" 

עם המידע הזה, החליטו בני הזוג לפנות לאנדוקרינולוג פרטי שהפנה אותם לבדיקת MRI ובדיקות נוספות. "ביקשנו את עזרתה של הרופאה שטיפלה בדנה בתל השומר כדי לעשות את ה-MRI כמה שיותר מהר", מסביר עדן. "באותו הלילה ביצענו MRI ובבוקר כבר קיבלנו תוצאה שלדנה יש גידול ביותרת המוח, שזו הסיבה למצב שלה".

 

זהרוני נכנסה לניתוח ביום ההולדת ה-36 שלה. הניתוח אמנם עבר בהצלחה, אך לא הספיק כדי לייצב אותה הורמונלית. אחרי כמה חודשים של טיפול תרופתי להורדת הורמונים וטיפול פסיכיאטרי - היא חזרה לחייה. "לקח שנה עד שחזרתי לעצמי", היא מספרת. "התחלתי לבלות יותר ויותר זמן עם הבנות שלי. חמותי הסבירה לי איך לקלח אותן ולשחק איתן. לאט לאט חזרתי לנהוג, לבשל. עדן היה לוקח אותי בכל סוף שבוע למסעדה, מדבר איתי, ואני ניסיתי לא לבכות. ככה העברתי את השנה הזו, בלנסות להראות שהכל בסדר".

 

זהרוני נאלצה ללמוד להתאהב בבתה התינוקת, טליה, מאפס. "היא חזרה לישון אצלנו בבית אחרי חודשים ארוכים שלא. הייתי לוקחת אותה בידיים בלי להרגיש כלום. ולאט לאט התחלתי להרגיש יותר ויותר אהבה אליה. זה היה ממש חדש. היום אני מרגישה טוב. טוב מאוד אפילו. אני כבר לא כועסת על עצמי על שעזבתי את הבנות שלי בשלב כל כך מוקדם של החיים שלהן. סבא וסבתא שלהן היו איתן, הם היו מדהימים, היה להן כל מה שהן היו צריכות".

 

הפיל הורוד בחדר המיון: נשים נלקחות פחות ברצינות מגברים

התמונה שהמקרה של זהרוני מצייר, מסתבר, היא חלק ממציאות רחבה יותר שבבסיסה מערכת היחסים בין הממסד הרפואי לנשים. מחקרים מצביעים על היסטוריה ארוכת שנים של איבחונים לקויים בנשים וביטול מגמתי של תסמיני הכאב שהן מתארות. לא קיימת פסיקה חד משמעית בנוגע לסיבה, אך סביר להניח כי מדובר בשילוב של המחסור במחקרים רפואיים על נשים, סטריאוטיפים מגדריים ושוני ביולוגי בחוויית הכאב בין המינים.

 

הרפואה המערבית קרמה עור וגידים בחברה גברית. דבר זה הוביל, מטבע הדברים, לידע רפואי ומחקרי שפונה ברובו המכריע לגברים. במשך שנים נשים לא נכללו במחקרים פיזיולוגיים ותרופתיים, וכתוצאה מכך לא זכו לאבחון מתאים. דוגמה אחת מיני רבות היא מחלות לב, שאבחונן מושתת על הגוף הגברי - מאפיינים רבים שקיימים אצל גברים לא יופיעו אצל נשים בעת אירוע לבבי. אחרי שנים של אבחונים שגויים, נמצא שהתקפי לב בנשים מתרחשים יותר עקב חסימה של כלי דם קטנים ולא בשל חסימת כלי דם גדולים האופיינית בגברים.

 

לא מדובר רק בהנחה תיאורטית: מחקר של אוניברסיטת פנסילבניה שפורסם ב-2008, מצא כי בחדר המיון נשים יקבלו פחות משככי כאבים מגברים ואף ימתינו זמן ארוך יותר לקבלתם. מחקר נוסף של אקדמיית סאלגרנסקה לרפואה, שפורסם בשבדיה ב-2014, מצא שתלונותיהן של נשים נלקחות פחות ברצינות מתלונותיהם של גברים בחדר המיון, וכי תלונות של נשים מסווגות פחות כחמורות או דחופות משל גברים.

 

הממצאים מדברים בעד עצמם וקשה שלא לתהות באם שנת המאבק שנלקחה מחייה של זהרוני הייתה יכולה להימנע. עם זאת, חשוב להדגיש כי למרות שהגורם לתסמינים הנפשיים הקשים שלה היה גידול - דיכאון וחרדה בכלל ודיכאון שאחרי לידה בפרט, הם דברים שיש לקחת ברצינות, הן בתור מטופל והן בתור מטפל. "יש סטיגמה נורא קשה כלפי אנשים שסובלים מבעיות נפשיות", מסביר הפסיכיאטר ד"ר אילן טל. "לפעמים קיימת אווירה של חוסר כבוד או זלזול כלפי מטופלים, ומדובר בנושא שצריך לקחת בכובד ראש - זה לא רק בראש, זה לא שהם מדמיינים".

 

"דיכאון שאחרי לידה הוא יחסית אירוע שכיח, וסממנים גופניים כאלה ואחרים מופיעים לרוב", מסביר טל. "עם זאת, יש הרבה אפשרויות פיזיות שיכולות לגרום לדיכאון, ולכן צריך לקחת בחשבון תסמינים נוספים שיכולים להכריע האם דיכאון הוא בעיה נגררת. בכל מקרה, צריך ללכת עם תחושת הבטן - אם מטופלת מרגישה שמשהו לא בסדר, צריך לתת לזה מענה. ברגע שקיימת מצוקה - קיים גם פתרון".

 

תגובות

מהמרכז הרפואי שיבא נמסר: "מדובר במטופלת שהועברה אלינו מבי"ח אחר כאשר היא סובלת משבץ מוחי במצב מסכן חיים. יחידת השבץ בשיבא מומחית בטיפול במקרים מורכבים מסוג זה ולשמחתנו היא שוחררה לביתה במצב טוב. המטופלת קיבלה בשיבא את הטיפול הטוב ביותר בהתאם לאבחנה מדוייקת וכמובן לתלונותיה.

 

"תלונות המטופל בין אם הוא גבר או אישה הן פרמטר חשוב בטיפול ואנו מיחסים להן חשיבות רבה. אנו מעודדים נשים וגברים כאחד לבדוק תסמינים מחשידים לשבץ מוחי ולא לאחר להתפנות לבית החולים לקבלת טיפול מיידי".

   

מבית החולים לניאדו נמסר: "אנו מחויבים לחסיון רפואי ולא נוכל להתיחס לפרטי הטענות, אך אין ספק כי גב' זהרוני קיבלה טיפול מקיף ומקצועי שבוצע על פי אמות מידה רפואיות מקובלות. הטענה המובאת בסוף הכתבה כאילו היחס של הצוות הרפואי לנשים לאחר לידה לוקה בחסר הינה טענה מופרכת".

 

בבית החולים איכילוב סירבו להגיב

 

מביקורופא לא נמסרה תגובה  

 

ממשרד הבריאות טרם נמסרה תגובה

 


פורסם לראשונה 24/11/2019 09:52

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: אלבום משפחתי
דנה זהרוני
צילום: אלבום משפחתי
ד"ר רק שאלה
מחשבוני בריאות
פורומים רפואיים
מומלצים