עובדים תחת אש: "אין ברירה, יש ילדים בבית שצריך להאכיל"
דותן, בעל פנצ'רייה באשקלון, לא יכול להרשות לעצמו להשאיר את העסק סגור - למרות שאין באזור מרחב מוגן: "אף אחד לא ישלם לי על ההפסד". פרוספר, נהג מונית, מסביר ש"יש הוצאות על הרכב". ואילו חיים ועמוס מובילים מוצרי חלב ליישובי העוטף: "מרגישים מחויבות"
לדותן ברקת אין אפשרות להישאר בבית ולהגן על עצמו מפני הירי מרצועת עזה בדרך הטובה ביותר. ברקת, בעל פנצ'רייה באשקלון, חייב לצאת כמו בכל בוקר לעבודה - למרות הוראות פיקוד העורף. "אני עצמאי ואף אחד לא יוכל לשלם לי על ההפסד אם לא אגיע ואפתח את המקום. אמרתי לעובדים שלי שהם יכולים שלא להגיע, אבל גם הם החליטו לבוא כי חשוב להם", הוא מספר.
הבוקר (רביעי), בדרך לעבודה, תפסו אותו כמה אזעקות. אבל זה לא מנע ממנו להמשיך בדרך ולפתוח את העסק. "למרות הפחד אנחנו חייבים לעבוד. יש לי ילדים בבית שצריך להאכיל. הבת שלי עובדת במשטרת שדרות. בתור אבא אני יותר חושש לה מאשר לעצמי".
אומנם העסק שלו לא מוגדר כעסק חיוני, אבל לדבריו הוא מספק שירותים חשובים ביותר גם בזמן חירום: "אנחנו מספקים שירות למשטרה, לאמבולנסים, לכולם, למרות שאנחנו לא מקום עבודה שמוגדר חיוני".
באזור שבו נמצא העסק שלו יש עסקים רבים נוספים. חלקם החליטו שלא לפתוח היום מכיוון שבמקום אין אפילו מרחב מוגן אחד עבור העסקים באזור. "אנחנו מרגישים כמו ברווזים במטווח, אבל אין לנו ברירה אלא לצאת לעבוד גם בימים אלו".
כבר שנים שברקת שולח בקשות לרשויות כדי שישימו להם ממ"ד באזור. עד כה התשובות היו שליליות. "זה אזור שבעבר כבר היו בו נפילות", הוא מספר. במהלך צוק איתן, ברקת היה בין הראשונים להעניק טיפול לנער בן 13 שנפצע קשה ממש ליד הפנצ'רייה שלו.
האזור ספג פגיעות כבר כמה פעמים, ולמרות זאת דבר לא קידם הקמת מרחב מוגן. העובדים במקום מספרים שבימים של לחימה קשה הם בונים מחסה מצמיגים - וכשיש אזעקה מתחבאים שם.
במהלך היום מקבל ברקת לא מעט ביטולים מלקוחות שחוששים להגיע לאזור. בכל זאת, אין בכוונתו של ברקת ושל עובדיו לוותר על מקום העבודה שבו הם מתגאים. הם יודעים שכל "ויתור" יכול לעלות לברקת המון כסף ולסכן את העסק. בתור עצמאי, אין לו אפשרות להחליט לסגור את המקום, גם אם זה לכמה ימים.
עצמאים רבים עושים את אותם השיקולים. בעוד יש כאלו שמסתכנים בימים אלו בנסיעה מהבית לעבודה ומהעבודה לביתם, יש כאלו שמסתכנים ממש בכל רגע כשהם עובדים בנהיגה בכביש. פרוספר איבגי, נהג מונית בן 69 מאשקלון, יוצא לעבודה כי הוא יודע שאין לו ברירה. "יש הוצאות על מונית, צריך לעשות את המינימום לכסות את ההוצאות ולחזור הביתה. אני לא מאמין שאקבל כסף מהמדינה אם לא אצא לעבוד", הוא מסביר.
לדבריו, "אף פעם לא קיבלתי כלום. כל הזמן זה ככה. אני לא חושב שהמצב הזה צריך להרתיע אותי, מה שיקרה יקרה". האזעקות הבלתי פוסקות בעיר ובסביבה לא עוצרות אותו: "אם יש אזעקות אני עומד בצד. אם יש נוסעים אני מנסה למצוא להם מקום שהם יכולים להסתתר בו. אם אני לבד, לא תמיד יש לי זמן לחפש מקום להסתתר. אני יותר דואג לביטחון של הנוסעים מאשר לביטחון שלי".
אלון עובדיה, בן 70 מאשקלון, מספר גם הוא כי אין לו אפשרות שלא לצאת לעבודה. "שיהיו פה 100 טילים, אני לא מפחד. עברתי מספיק מלחמות, הייתי איש שיריון. 20 פעמים ראיתי את המוות. אני עובד כבר 45 שנה בכביש". הרחובות השקטים בימים האחרונים לא מנעו ממנו להתייצב למשמרת: "אין עבודה, אני מסתובב כבר שעה וחצי-שעתיים, אין עבודה בכלל. רוב האנשים בבית, לא עובדים".
חיים חכימיאן ועמוס ניסים, עובדי הובלה של תנובה שנוסעים כבר שנים רבות בקו שמגיע גם לאזורים המסוכנים ביותר בתקופות הסלמה - יישובי עוטף עזה. השניים מספרים שהם דווקא מוגדרים עובדים חיוניים מכיוון שהם מספקים מוצרים גם לבתי החולים, לבתי אבות ולעוד מקומות ויישובים.
"אין מה לעשות, צריך לספק את השירות", הם אומרים. "שמענו שיש נהגים בכל מיני חברות שלא מגיעים למקומות מסוימים, אבל אנחנו מגיעים לכל מקום ונמשיך להגיע - כי חשוב שגם בעוטף עזה יהיו כל המוצרים. אנחנו 14 שנה בגזרה, עברנו שלוש מלחמות ואינספור מבצעים עד כה. סיפקנו את הסחורה ונמשיך לספק אותה. אנחנו מרגישים מחויבות, וכל עוד זה תלוי בנו אנחנו נמשיך להגיע".
למרות הוראות פיקוד העורף, שאוסר על הגעה למקומות עבודה בשפלה ובדרום, יש גם מקומות עבודה המוגדרים חיוניים והעובדים בהם מחוייבים לעבוד. אחד מהם הוא עומר שוורץ, אחראי על מחסן של חדר ניתוח במרכז הרפואי ברזילי. הוא משאיר כל בוקר את ילדיו ואת אשתו ההרה בחודש תשיעי בבית, ויוצא לנסיעה הארוכה.
"אני מחוייב למקום העבודה שלי. בדרך כלל אני מגיע לעבודה תוך חמש דקות, אבל היום לקח לי עשרים דקות כי כל רגע הייתה אזעקה והייתי צריך לצאת מהרכב ולהסתתר", הוא מספר.
הוא אומנם לא רופא ולא אחות, אבל גם הוא כמו עובדי הניקיון ועובדי המנהלה בבית החולים הם עובדים הנחשבים חיונייים. "לא חשבתי על אפשרות שלא אגיע. זה לא מצב רגיל, וצריך להתגייס למען המערכת. אם לא הייתי מגיע, חדר הניתוח לא היה יכול להמשיך ולתפקד. יש לי תפקיד חיוני ויש בזה סיפוק".
לפנייה לכתב/ת 
