מערכת בריאות באנורקסיה
על רקע המצב החמור והמתמשך במערכת הבריאות, קיבץ פורום Reboot נציגים בכירים ממערכת הבריאות, בתי החולים וקופות החולים, התעשייה ועמותות החולים, לדיון פתוח על הסיכוי למשבר חמור במערכת, על פתרונות אפשריים ועל אתגר הקיימות של מערכת הבריאות הישראלית
בשיתוף עם פורום Reboot
כמעט כל גורם המעורב בתחום הבריאות יסכים כי מדובר במערכת שעוברת הרעבה כבר שנים רבות, וכי היא זקוקה לשינויים מהותיים על מנת להתמודד עם הבעיות הנוכחיות. אך כיצד מתכוננים גם לבעיות המחר ומבטיחים את קיימות המערכת בעתיד?
פורום Reboot, יוזמה לתועלת הציבור, הוקם ב־2014 במטרה לקדם את תחום הבריאות לראש סדר העדיפויות הלאומי, ועל מנת להבטיח בריאות בת־קיימא בישראל. חלק מפעילויות הפורום הן דיוני שולחן עגול ו"שיחות בריאות" מצולמות, שתפקידן להעלות את שיח הבריאות לסדר היום הציבורי ולספק תכנים רלוונטיים בעלי עניין והשפעה, לציבור הרחב ולקהל המקצועי. בשנים האחרונות השתתפו בהן בכירי מערכת הבריאות, האקדמיה והתעשייה, לרבות רופאים, חולים ונציגי עמותות, פוליטיקאים, אנשי ציבור, סלבריטאים, עיתונאים וכן יזמים ומובילי חשיבה וחדשנות.
המשתתפים בשולחן העגול הנוכחי שנערך בקבוצת "ידיעות אחרונות" היו ד"ר יצחק ברלוביץ - יו"ר הפורום ובעברו גם משנה למנכ"ל משרד הבריאות ומנכ"ל המרכז הרפואי וולפסון, פרופ' רפאל ביאר - נשיא האגודות הבינלאומיות של רמב"ם ובעבר גם מנכ"ל המרכז הרפואי, פרופ' רן בליצר - מנהל מכון המחקר של שירותי בריאות כללית, קרן שכטר־אזולאי - ראש מחוז דרום במכבי שירותי בריאות, רפאל בלום - יו"ר ועדת הפארמה בלשכת המסחר ישראל-אמריקה ומנכ"ל AbbVie בישראל ושמוליק בן יעקב - יו"ר האגודה לזכויות החולה בישראל.
המערכת מוחזקת מורעבת". חברי הפורום מימין לשמאל: ד"ר ברלוביץ', בלום, פרופ' בליצר, בן־יעקב, שכטר־אזולאי ופרופ' ביאר
"לא מודעים להיקף הבעיה"
פרופ' בליצר פותח בהצהרה כואבת ומהדהדת, ואומר: "להודות על האמת - אין קיימות במערכת. מצד אחד עלייה בתוחלת חיים, בתחלואה הכרונית, ובעלות הטכנולוגיות, וכן עלייה בציפיות המטופלים - ובצדק. ומצד שני, יש פחות ופחות צוות רפואי לכל אדם. אין מספיק רופאים, אחיות".
ד"ר ברלוביץ משתף, "תחושתי היא שלא מודעים מספיק להיקף הבעיה, והיא תזעזע בבוא הזמן את מה שאנחנו מרגישים כחברה. במשך שנים הרגשנו שיש למדינה מחויבות לממן את שירותי הבריאות הנחוצים לתושבים, אך המערכת לא הולכת לכיוון הזה. להערכתי, אם נמשיך באותה דרך, נהיה במשבר קשה ביותר". לדבריו, "מצד אחד הביקושים הולכים וגדלים, האוכלוסייה גדלה ב־2 אחוזים, ומזדקנת ב־2.7 אחוזים מדי שנה. אנשים ניצלים ממחלות שפעם היו הורגות, והופכים ללקוחות כבדים של המערכת. ומצד שני, הטכנולוגיות מתקדמות ומצריכות משאבים נוספים".
לדברי פרופ' ביאר, "מערכת הבריאות היא מערכת באנורקסיה. ולכן צריכים להזרים לה מימון. על פי חישוב שעשיתי צריך לא מיליארד שקלים, אלא 10 מיליארד שקלים, כאשר המדינה צריכה ליישם זאת בתוכנית חמש שנתית. המצב הנוכחי פוגע בכל אחד מאיתנו, בין אם עכשיו או בעתיד. אי־אפשר להגיד שמערכת הבריאות מצוינת ושמי שרוצה לעקוף אותה, יגיע למערכת הפרטית. הנושא חייב להיות בסדר היום הציבורי".
לדברי שכטר־אזולאי, "משרד הבריאות מדווח על 6,000 איש בשנה, 16 ביום, שמתים מזיהומים בבתי החולים, ונושא הבריאות עדיין אינו נמצא בראש סדר העדיפויות הפוליטי ואף הציבורי. חלק מהתפקיד שלנו הוא להעלות את המודעות. אני ועמיתיי צריכים להציף כל הזמן את הנתונים, לאור מה שמחכה לנו בעתיד, זה חשוב".
בן־יעקב, נציג החולים בדיון, מדגיש: "המערכת מוחזקת מורעבת, וכל עוד היא מורעבת, מקבלים הנחיות לחיסכון. הרעיונות נהדרים, יש חידושים חסרי תקדים. אבל כל עוד המערכת מורעבת, זה לא יספיק. זה גורם גם לבעיה באוטונומיה של הרופא לתת את הטיפול לחולה לפי שיקול דעתו הרפואית. יש לעיתים לחץ על הרופא לא לתת את הטיפול הכי טוב, כי זה עולה יותר".
בכל הנוגע לטיפול בצפיפות בבתי החולים, שכטר־אזולאי מזהירה כי, "זו פצצה מתקתקת. למעלה מ־50 אחוז ממי שמגיע לבתי החולים ולחדרי המיון - לא חייב להגיע לשם. איך מונעים את זה? מפנים לקהילה - במכבי פיתחנו מעין 'גט טקסי' עם מערך הרופאים בקהילה, כאשר ניתן לאתר למשל רופא עיניים פנוי ולא להפנות ישר לבית חולים. צריך עוד יוזמות בכיוון זה". פרופ' ביאר אומר: "עם זאת, יש עדיין צורך במיטות אשפוז. בישראל 1.7 מיטות לאלף איש והעולם מדבר על מינימום 2.5, התחלואה עולה, ויש מטופלים שלא חוזרים לקהילה כי אין להם פתרון. טיפול במחלות חריפות עדיין מתבצע בבית החולים".
פרופ' ברלוביץ מצהיר באופן חד וברור, "משרד האוצר מעולם לא בחן ברצינות את נושא כוח האדם. בארה"ב מסתדרים עם אחיות ועוזרי רופא, במקום להעסיק את הרופא בכל משימה. בישראל, ההסתדרות והוועדים לא מאפשרים בחינה ותיקון. קרוב לשני שלישים מההוצאות זה משכורות. לא יכול להיות שאנחנו שולחים אחיות ללמוד תואר שני ושלישי, ואז שולחים אותן לשטוף חולים. אותו דבר עם רופאים. הרופא הוא המשאב הכי יקר, עם השכר הכי גבוה. אך 40 אחוז מהזמן הוא מתעסק באדמיניסטרציה". לדבריו, "הפתרון הוא הפרטה של עבודה חיצונית בפיקוח משרד הבריאות".
רפואה מנבאת ומונעת
פרופ' בליצר מסביר, "צריך לעשות מעבר מפרדיגמה מטפלת - 'באים כשכואב', לפרדיגמה של רפואה מנבאת ומונעת, על בסיס היכולות לזהות חולים מראש. בכללית למשל, מזהים את החולים העתידיים בעזרת כלים ניבויים ובינה מלאכותית. כבר שנים שאנו עושים התערבויות אקטיביות בסוכרת ובאי־ספיקת כליות כדי למנוע הידרדרות של חולים. זהו קונספט שהופך מחלום למציאות".
שכטר־אזולאי מנפצת את בלון התקווה בטכנולוגיה ואומרת: "יש יכולות טכנולוגיות במערכת, כמו שיחות וידיאו בין רופא לחולה, שלא הצליחו לקצר את ההמתנה לתור. זה לא קורה כי יש לנו מבנה משתק, ואנחנו כמערכת צריכים ליצור תמיכה ביישום הטכנולוגיה. זה מאוד סקסי להתעסק בטכנולוגיות ולהגיד שזה יעזור, אבל צריך היענות טובה יותר של הרופאים המטפלים. כבר היום יש לרופא בקהילה אפשרות להתייעץ עם מומחה סוכרת בבית חולים, וזה לא קורה לעיתים קרובות".
בן־יעקב אומר: "בנוסף, אין מספיק מעורבות של המטופלים, וכך נוצרת מערכת נהדרת שלא מתאימה לכל האוכלוסיות. חובה שאותה טכנולוגיה חדשה תתאים לשימוש של מטופלים, כולל אוכלוסיות מוחלשות עם מוגבלויות".
שואל פרופ' ביאר, "איך נהפוך את מערכת הבריאות להצלחה כלכלית? בשיתופים - לפתוח את בתי החולים המקומיים למחקרים, כאשר ברוב המקרים זה לא קורה. הרבה פעמים פונים לחו"ל בגלל ביורוקרטיה, חוסר מקצועיות באישור ועיכוב בישראל. צריך לשבור את הקירות בין המוסדות השונים - בתי החולים, אוניברסיטאות, תעשייה - להבין שזה אינטרס משותף. ולשתף בהצלחות".
שכטר־אזולאי מסכימה ואומרת: "המבנה הוא מנותק. פועל בקרונות מנותקים. כל אחד מתעניין באזור שלו. אין תיאום במערכת, יש שיתופי פעולה אבל הם עדיין איים, פיילוט, הצלחה מקומית, הם לא משני מציאות של מסה קריטית. עד שלא נשבור את זה, יהיה לנו קשה".
ברלוביץ מגדיל ואומר: "משרד הבריאות צריך להחליף דיסקט ולחשוב איך מקצרים תהליכים. במקום לראות את הפוטנציאל לצמיחה בשיתוף פעולה רחב הוא רואה בו כאויב, עליו האחריות להקים שולחן רב־מקצועי אחד רחב עם כל בעלי העניין שבו יהיה אפשר לא רק לדון - אלא גם לקבל החלטות".
בכל הנוגע להשקעות מצד החברות המסחריות, אומר בלום, נציג התעשייה בדיון, "לכל אחד יש אג'נדה משלו - אך למעשה לכולנו יש את אותה המטרה. חברות התרופות הרב־לאומיות יכולות להשקיע הרבה יותר כאן. כיום הן משקיעות כ־600 מיליון שקל בשנה במחקר ופיתוח בישראל, ובמדינות אחרות בעולם אנו רואים סכומי השקעה גדולים פי עשרה. צריכים לייצר סביבה מעודדת ורגולציה תומכת יותר להשקעות. היינו יכולים להיות מעצמה בתחום. עובדה שהמחקר של תרופות מובילות רבות החל במכון ויצמן. הבעיה היא שמוכרים את הרעיון והפיתוח מתרחש במדינות זרות. צריך לשנות את כללי המשחק, ולגרום לחברות האלו להישאר פה".
פרופ' ביאר מסביר, "אחת הבעיות היא שהמרכז הרפואי מחזיק את הנתונים ומנסה לעשות מזה נכס כלכלי. החוזק שלנו בדאטה צריך להיות ברמה הלאומית - לשחרר אותו, שיוכלו ללמוד ממנו".
בלום מסכים ומוסיף: "בישראל מאפיינים שייחודיים רק לנו, כמו מערכת מבוססת קופות חולים ודמוגרפיה עם מגוון אוכלוסיות בשטח גיאוגרפי קטן יחסית. אלו תנאים שמאפשרים מגוון של חדשנות ויזמות כחול־לבן בתחום הבריאות. מה שחסר זה שיתוף פעולה טוב יותר, וגישה לידע, כמו בארה"ב, שהדאטה נגיש לתעשייה וליזמים".
בליצר מסיים בנימה אופטימית ואומר: "אני חושב שיש שינוי ברוח שמנשבת ממשרד הבריאות. לדעתי עושים שם מאמץ כן ומתמשך להקטין את הביורוקרטיה, אולי לא בקצב מספק, אבל הרוח היא של ניסיון לקדם בריאות דיגיטלית כמנוע צמיחה. ההבנה היא שהיא יכולה להיות מה שהיה הסייבר בעשור הקודם. בישראל, יותר מכל מקום אחר, במיוחד בארגונים אינטגרטיביים כמו קופות חולים, אפשר ליישם בקצב מהיר וגם לעשות הערכה. יש לנו פוטנציאל אמיתי, ממשי ובר יישום להיות מעצמה בתחום".
הכתבה התפרסמה ב"ידיעות אחרונות" במסגרת שיתוף פעולה עם פורום Reboot
לפנייה לכתב/ת 
עומס בחדרי מיון
צילום: צביקה טישלר
מומלצים
