השלמנו את חלוקת הארץ
סבב הלחימה חידד את הפערים האדירים בין היחידות הגיאגרפיות: אלה שמתחרפנים מאזעקה אחת, אלה שהתרגלו ואלה שיודעים שזה בדרך אליהם
בלילה שבין שני לשלישי, סמוך לשעה 4:00 לפנות בוקר, חיסלה ישראל את בהא אבו אל-עטא, מפקד החטיבה הצפונית של הג'יהאד האסלאמי בעזה. ב-6:00 בבוקר נפלו מטחי הטילים הראשונים בעוטף עזה, והגיעו עד אשדוד ואשקלון. ב-7:00 בבוקר נפלו טילים גם בחולון, בראשל"צ ובפלמחים, וב-8:00 בבוקר הופעלו הצופרים גם בתל אביב ובבת ים. ב-10:00 הגיעו המטחים גם למודיעין. אלו היו הפעמים הראשונות והאחרונות שהצופרים הופעלו ביישובים הללו. הג'יהאד האסלאמי ירה כ-200 טילים ב-24 השעות שאחרי החיסול, רובם ככולם נפלו ביישובי העוטף, בשדרות, באשדוד ובאשקלון.
לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet
אבל ביום שלישי נסגרו כל מוסדות החינוך בקו שמתל אביב, כולל, ודרומה, ובמקביל התבקשו להישאר בביתם גם המועסקים במקומות עבודה שאינם חיוניים. וכך נשארו בביתם מאות אלפי ילדים, יחד עם מאות אלפי הורים. וב', שגרה בתל אביב, אמרה שהיא מתחרפנת לגמרי. גם כי היא צריכה להישאר בבית עם הילדים, או לפחות למצוא להם סידור כי היא עובדת במקום חיוני; גם כי היא המומה איך כל החברים התל-אביביים שלה יוצאים מדעתם כשנופל עליהם מין יום שכזה, בלי התרעה מוקדמת, ובעיקר איך לרגע חוותה מה שחווים כל אלה שגרים במרחק שעה נסיעה ממנה. לא שעה ברכבת מהירה שנוסעת 700 קמ"ש, אלא ברכב רגיל שנוסע פחות או יותר במהירות שמתיר החוק.
למחרת – אף שזה נראה לפחות שבוע אחרי – טילי הג'יהאד נשארו בטווח המוכר והידוע והרגיל: עוטף עזה עם נגיעות באשדוד-אשקלון. במרכז הארץ הילדים חזרו לבתי הספר, ההורים חזרו לעבודה, גם למקומות הלא חיוניים, ומ' ואני צעדנו על חוף הים בהרצליה וישבנו לקפה בחוף הצוק. ובית הקפה, כמו החוף, היה מלא באנשים. חלקם עשו ספורט, חלק שחו וחלק, כמונו, תקעו קפה ועוגה.
כי במדינה הקטנה שלנו, שרכבת מהירה הייתה עוברת מקצה לקצה בשעה, יש חלוקה גיאוגרפית, שלא לומר קנטונית, כאילו היינו ארה"ב. יש את עוטף עזה, ששם חיים אנשים במציאות של מלחמה, עם הפסקות קצרות בין לבין. והילדים שם יודעים לרוץ לחדרים הממוגנים גם אם מעירים אותם באמצע הלילה. יש את תל אביב, שם גנרי, שמתחרפנת מיום אחד עם אזעקה אחת. יש את יחידת קריית שמונה, שהייתה עשרות שנים בסיפור הזה ויודעת שזה עלול לחזור בכל רגע, ויש את השטחים.
ובפועל, לא במלל, יש נתק מובנה, יציב כמו סלע, בין היחידות הגיאוגרפיות האלה. בין הקוסמופוליטיות הכמעט אירופאית של מרכז הארץ, לעולם שלישי, או כמעט עולם שלישי, בקצוות. עוד סוג של שסע, קיטוב, נתק, או חלוקה במדינה כל כך קטנה שבה כל אחד מוכן למות על קידוש השם בדרכו להכתיב את אורחות חייו על חברו.
אז מה לעשות? לחשוב איך מקרבים את היחידות הגיאוגרפיות אלו לאלו, שזה כבר עניין למאמר אחר. אבל מה שהכי חשוב זה שהפוליטיקאי שייבחר לעמוד בראש המדינה הזו ישים עצמו בנעליהם של כל אלה שצריכים למצוא מחסה במרחבים הממוגנים תוך עשרות בודדות של שניות ועוד פחות מזה. בנעליים שלהם ולא באנפילאות המפנקות של בלפור.
ובתוך כך יזכור את הכלל הידוע, שכל עוד שוררת מצוקה נוראית, עוני מחפיר וייאוש בצד השני של גדר הביטחון לאורך הרצועה, לא יהיה שקט בצד שלנו, וכמה הכרחי להקדיש חלק מהתחכום, היצירתיות, היוזמה ויכולת הביצוע שהופגנו בחיסול אבו אל-עטא בחיפוש הדרך ליצור את השינוי הזה.
- אריאלה רינגל הופמן היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
