הדירה הראשונה שלי: מחלוני וגם מחלונך

(AdobeStock)

בשנת 2012, בגיל 18, כשבוע אחרי הבגרות האחרונה במתמטיקה, בעקבות מתיחות בלתי נסבלת בבית אמי ופזיזות שהכריעה את הכף, עברתי לגור בדירה עם שותפה שכל היכרותי עמה הייתה שטחית ומהאינטרנט. סוף־סוף הפכתי לאישה, חשבתי. עשיתי את המעבר בין "לא לדבר עם זרים לעולם" היישר אל "לעבור לגור איתם תחת אותה קורת גג, חדר ליד חדר, ולשמוע אותם ברגעים הכי אינטימיים שלהם בחיים כל יום כל היום".

זאת באמת הייתה דירה מגעילה, מעופשת, מטונפת, עם קירות מתקלפים ושירותים הנוטים להיסתם, שותפה מבוגרת ממני שלא יוצרת קשר עין במסדרון, רוקעת ברגלייה ואוגרת קרטונים של פיצה בחדרה, חתול ג'ינג'י משוגע שהבאתי מבית אמי כחפץ מעבר, ופנינת הדירה — מרפסת שיוצאת מהחדר ופונה ישירות לאתר בנייה פעיל. וזה לא שאני הייתי צדיקה גמורה בין חוטאים. ליד המיטה שלי הוצב ספל תה שעשה הסבה מקצועית למאפרה, וכל מזוני היה מרק נמס בטעם עגבניות עם אטריות. אבל פאק, איזה פריים לוקיישן. דב הוז בואכה גורדון, מול שגרירות ניגריה. קרוב לים — שאליו הלכתי אולי חמש פעמים בשנה שגרתי שם — וכמובן ליד מבנה ציבורי נטוש ששרצו בו הומלסים, נרקומנים ואליטיסטים. פעם הנחתי שם אופניים בלי לקשור, ואף אחד לא לקח אותם כי הם לא היו לרמתם.

כל בוקר בשעה 6:00 הייתי מתעוררת בצרחות של ממש מרעש של תמ"א 38 מול חלוני, והנחמה היחידה שמילאה את לבי הייתה שמדובר ברעש חיצוני אובייקטיבי ולא רעש פנימי של מטורפים. ועם זאת, איזו מין נחמה זאת. לא הייתה לי עבודה, למעט ניסיון חד פעמי להגשים את חלום ילדותי הבורגני התל אביבי ולמלצר בבית קפה ברחוב דיזנגוף. פוטרתי משם אחרי משמרת אחת כי לא הצלחתי להחזיק ביד אחת מגש עם שלושה קנקני מים, בניגוד לחבריי למשמרת, הומואים עצומי ממדים מחדר הכושר. את מרבית זמני באותה התקופה כיליתי ביצירות אמנות כדוגמת באנגים מבקבוק נסטי ועט פיילוט 0.4, הפרעות אכילה והליכות חסרות פשר ברחוב אלנבי.

בדירה מעליי גר היפי סטלן עם שיער מדובלל ושמנוני ומבוגר ממני בעשור שפעם אחת הזמין אותי אליו לדירה לצפות בסרט ולספר לי על פוליאמוריה ומדיטציית טנטרה. בניסיון להיחלץ מהסיטואציה אמרתי לו שאני א־מינית ולסבית ושיש לי חבר בקשר מונוגמי והוא הכי גדול וחזק ופסיכופט, ברחתי מהדירה שלו, ובמשך חודשים פחדתי לצאת מהבית שחלילה לא יגיד לי "שלום" + קריצה בחדר המדרגות. כאמור, הייתי בת 18. את המילים "לא מתאים לי" למדתי לומר הרבה הרבה יותר מאוחר.

אבל בתוך כל זה הייתה נקודת אור אחת: השכן ממול, העונה לכל הקריטריונים של כ"מ (כוסון מפחיד). גבוה ממני (כלומר נפיל במונחים של ישראל) ועם מוטת כתפיים משמעותית (פאק), שזוף (דאםםם), ועל פי רוב גם מטושטש דרך חלון מעט חלבי. מדי פעם בשעות הערב הייתי יושבת בעירום חלקי במרפסת, בפוזת "צייר אותי כמו הבחורות הצרפתיות שלך", מעשנת בשרשרת, ועם ספר ביד, כי אמנם אני נערה פתייה אבל גם משכילה ועם עולם פנימי, וחשוב שיידע את זה. ממש פאם פאטאל על הבלקון, שממנו הייתי זורקת שקיות מלאות בזבל בימים שבהם פחדתי לצאת מהבית.

השכן הכוסון היה עומד בחלון בלי חולצה, מעשן סיגריה ומסתכל עליי. מדי פעם היינו מנופפים לשלום. ואני, שאז הייתי עמוק במערה שבה דימיתי בדלי סיגריות לחברים, החשבתי את הצל החיוור של אינטראקציה אנושית הזאת כ"רומן".

היו ימים שהרגשתי שהשכן הכוסון היה אמון על המצב הרגשי שלי. ערב שבו לא הייתי רואה אותו נחשב לאסון, ולילה שבו היה נוצר קשר עין היה הצלחה משגשגת. פעם אחת הוא קרא "איך קוראים לך?", והלב שלי קפא. "כרמל", צעקתי. "כמו השוק". "מה איתך?", שאלתי. "עידו". כאן גרים בכיף עידו וכרמל חרטתי על לבי עם המפתח של האופניים סינגל ספיד. הוא אודיסאוס שסוף־סוף עזב את האי של קליפסו וחזר לאיתקה. ואני, פנלופה, יכולה להפסיק לרקום ולפרום בשביל להרחיק מחזרים פוטנציאליים. יופי. לא צריך להתבזות יותר. מצאתי לי גבר.

"בן כמה אתה?", שאלתי. "22", ענה. פאק, גבר מבוגר אפילו, חשבתי. איזה ניסיון יש לו. כמה דברים הוא ראה. ודאי שירת בצבא ההגנה לישראל בתפקיד קרבי ולא ג'וב. "מה המספר שלך?", הוא שאל. אלוהים ישמור זה קורה! איזו התרגשות. והתחלתי לדקלם. אפס (הוא ייקח אותי על כתפיו העצומות ויושיע אותי מהחור באדמה שבו אני גרה), חמש (אנחנו כל כך מאוהבים בשלב זה), ארבע (אבא שלי פשוט יעוף עליו), ארבע (זה יראה מה זה לכל הרכיכות שדחו אותי בתיכון), שש (כרמל הילדה הפנימית שלי את שומעת? זה היה שווה את זה). בעודי מדקלמת הבנתי שהמספר שאני נותנת הוא המספר של אמא שלי.

אבל מאוחר מדי לסגת. להודות בטעות זה יותר גרוע מהטעות עצמה. המשכתי לקרוא בקול רם את המספר שלה. סגרתי את חלון המרפסת ויותר לא יצרתי איתו קשר עין מהבושה. מאז עברתי עוד כמה דירות, חלקן איומות, חלקן מתוקות. אבל באף אחת מהן, בשום שלב, לא היה לי שכן כל כך נאה.