הדירה הראשונה שלי: כמו לגור בתוך סבא שלכם

(AdobeStock)

הדירה הראשונה שלי הפכה למשפחתון. הורים צעירים שהיגרו לפאתי שכונת יד אליהו, ממש ליד הגבול עם שכונת התקווה, צועדים בכל בוקר עם פקעות האושר הקטנות שלהם לעבר הבית הקטן ברחוב בעל השם המטומטם ביותר אני מאמין. סעמק, אני לא מתכוון שאני מאמין הוא הכי מטומטם, אלא ששם הרחוב היה אני מאמין. מבינים למה הוא כזה מטומטם? הם ודאי מגיעים לשער הכניסה החדש, מסננים שהם לא מאמינים שיש שם רחוב כזה מטומטם, ומשאירים את ילדיהם בדירה הסוף־סוף משופצת. אם הם רק היו יודעים איך המבנה הקטן ההוא נראה לפני לא הרבה שנים, כשהיה דירת הסטודנטים שלי ושל אורן ברזילי.

היינו סטודנטים תפרנים ועבדנו במשמרות בעבודות עם שכר זעום כדי לממן את הדירה היחידה שיכלנו להרשות לעצמנו — חורבה עם אופי של כונפה ושותף שלישי במחיר של 1,650 שקל לגולגולת. בתמורה קיבלנו גג מתפורר מעל הראש, גינה מוזנחת מאחורי הבית ושער כניסה ללא מנעול ולעתים ללא ידית. כיאה למבנה בן 60 שנה פחות או יותר היו לו שפע צלקות. פה אריח רופף, שם דלת שלא נסגרת עד הסוף. כמו לגור בתוך סבא שלכם, רק שיש לו בעל בית עצלן שלא מוכן לתקן שום דבר.

את החורף הראשון שם העברנו בלפזר סירים ברחבי הסלון בכל טפטוף קטן, כיאה לקלישאה. אחרי כמה חודשים, כשבעל הבית הסכים סוף־סוף לשלוח מישהו שיתקן את הגג, ציפינו שנוכל לחיות בלי חורים בתקרה, אבל אותו מישהו דרך במקום הלא נכון ויצר בתקרה חור לצפייה בירח. ישבתם פעם בסלון ורגל אנושית פשוט עברה דרך התקרה שלכם? כן, לא חשבתי. עד היום אני לא מבין למה הוא לא טרח לתקן את זה בעצמו, ופשוט השאיר את החור שם. אולי בעל הבית אמר לו שהוא רוצה עוד כיוון אוויר ארור.

יש להודות, לא כל הבעיות בדירה המרוטה הזו נבעו מבעל דירה עצל. חלקן הגיעו מהמפגע התברואתי שקראנו לו חצר. כשערכנו מסיבות בית — זה קרה אולי פעמיים או שלוש — היא הייתה להיט. אבל באור יום, וללא אלכוהול מטשטש, היא נראתה כמו חצר גרוטאות שגם הרדנק הגדול ביותר יתבייש לשבת בה. פיסות דשא פרועות גדלו לצד טלאים של דשא צהוב, רשתות מנגל שלא היו שייכות לנו היו שתולות בה, ואני די בטוח שאורן נהג להשתין בה בכל פעם שהשירותים היו תפוסים.

והכי גרוע היו החיות. ג'וקים זה בקטנה, וגם עם העכברים הסתדרנו בעזרת מלכודות, אבל החשופיות היו פשוט סרט אימה. החריץ הקטן שמתחת לדלת הכניסה הספיק להן כדי להזדחל פנימה ולמרוח את דרכן עד כיור המטבח. במהלך החורף היינו חוזרים הביתה לשיירה בת עשרות חשופיות דוחות שמילאה את הכניסה בשבילי ריר דוחה. עם כל הכבוד ללגו, לעולם לא נצליח לנקות את הנשמה מהתחושה של לדרוך על חשופית ברגל חשופה בשעת ליל. לא פלא שהעדפנו להישאר כל הלילה מול מרתונים של הסימפסונס, מרימים מדי פעם מבט לעבר הירח דרך החור בתקרה. פחדנו שנקום מכוסים בכל החשופיות של דרום תל אביב.

ניקוי עם להביור