המציאות הקשה של הפסיכולוגים בדרום
הפסיכולוגים בעוטף עזה שמטפלים באלפי נפגעי חרדה ופוסט־טראומה קורסים ויוצאים למאבק נגד המדינה. הטענות: עומס עבודה עצום, שכר נמוך ותקנים לא מאוישים. "אנחנו רואים תופעות של רגרסיה אצל ילדים, כמו מתבגרים שמתקלחים עם דלת פתוחה וילדים שחזרו להרטיב"
הם רצים תחת אזעקות "צבע אדום" לטפל בילדים שנתקפו בחרדה, מדריכים הורים כיצד לסייע לילדה לחזור לנשום אחרי שנשימתה נעתקה מפחד, או ללמד ילד שחושש לצאת מהממ"ד אפילו לשירותים - איך להסתובב שוב בביטחון בבית שלו. הם משאירים את הילדים הפרטיים שלהם, לעיתים בהתקף חרדה משל עצמם, ויוצאים לעבוד תוך שהם מסכנים את חייהם.
הפסיכולוגים החינוכיים והמטפלים בקו האש בעוטף עזה נאבקים על השפיות של התושבים, על החוסן הנפשי של אזרחים תחת סבבי הסלמה בלתי פוסקים, ובמקביל נלחמים גם על הצלת המקצוע שלהם שנמצא בסכנת קריסה. עכשיו, עם סיום הסבב האחרון, הם יוצאים למאבק נגד המדינה ודורשים מראש הממשלה והשרים להתעורר.
תושבת נתיבות מסבירה על הקושי של הילדים לחזור לשגרה:
"כבר 18 שנים שהאוכלוסייה נמצאת במצב מתח וזה מייצר תופעות ייחודיות שלא מספיק ידועות לציבור", אומר יזהר שער, מנהל השירות הפסיכולוגי החינוכי (שפ"ח) במועצה האזורית אשכול. "אנחנו לא מדברים על פוסט־טראומה רגילה שנובעת מאירוע חד־פעמי שניתן לטפל בו ולהמשיך הלאה. אנחנו מדברים על מצב חוזר ונשנה, שבכל פעם הנפש צריכה לצאת מחדש מהמצב הזה ולהתאושש".
הנתונים הקשים מראים שתושבי העוטף סובלים מדיכאון פי שלושה מהאוכלוסייה הכללית. "יש לאנשים פה תופעות סומטיות שנובעות מכך שהנפש לא יכולה לשאת את המצב. הגוף מבטא את המצוקה בסימפטומים גופניים: בכאבי בטן, כאבי גב, מחלות שמופיעות פתאום.
קראו עוד:
"לא יכולה לאכול כדורי שוקולד מתי שבא לי"
"פתיל החיים של התושבים מתקצר. כמובן שהם סובלים מחרדות, הימנעויות. תופעות של רגרסיה אצל ילדים. מתבגרים שמתקלחים עם דלת פתוחה, ילדים שחזרו להרטיב. אנחנו רואים גם עלייה בהפרעות קשב וריכוז. הקשיים כאן הם נרחבים ומאפיינים טראומה מתמשכת".
יפית חסן, מנהלת השפ"ח בשדרות בשש השנים האחרונות מציינת שלא די בעובדה שהאוכלוסייה סובלת מטראומה מורכבת, "החוויה הקשה משוחזרת שוב ושוב בשל ההסלמה החוזרת ונשנית. הקסאמים הבודדים בין הסבבים לא מאפשרים את המרחב המלא והמיטיב לעבד את החוויות".
"הילדה הפסיקה לנשום"
בתוך המציאות הקשה הזאת נאלצים לפעול הפסיכולוגים והעובדים הסוציאליים - כשהם צריכים להתמודד גם עם מחסור בתקנים, עומס עצום, שכר נמוך ולעיתים גם משכורות שלא משולמות כלל. כך, לדוגמה, המטפלים במרכזי החוסן שפועלים במצבי חירום, קיבלו רק בסוף השבוע האחרון מקדמה על חשבון המשכורות של שלושת החודשים האחרונים שלא הועברו להם עדיין. וגם זאת, רק בזכות מאבק ציבורי.
גם הפסיכולוגים של השפ"ח כורעים תחת הנטל, ודורשים מהממשלה להתגייס כדי להציל את מערך השירות הפסיכולוגי הציבורי. "דווקא האוכלוסייה שמתמודדת שנים כה רבות עם מתיחות ביטחונית, נמצאת בתחתית סדרי העדיפויות של מדיניות בריאות הנפש של המדינה וקופות החולים", כתבו נציגי "פורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית" במכתב לראש הממשלה. "דווקא אלו, שנסיבות חייהם מהוות גורם סיכון ממשי להתפתחות בעיות ונזקים נפשיים אינם מקבלים מענה פסיכולוגי מקצועי, נגיש וזמין".
המציאות שאתם מתארים פשוט מקוממת. מה הדבר המרכזי שעליו אתם נאבקים?
"משרד החינוך מקצה תקנים אבל קשה לאייש אותם בגלל תנאי השכר הנמוכים", אומר אילן וירצברגר, הפסיכולוג המחוזי של משרד החינוך. "בתחילת הדרך, פסיכולוג חינוכי יכול להרוויח פחות ממורה, 3,000 שקל לחצי משרה. כשמוסיפים את נושא העבודה בעוטף זה אפילו יותר מורכב, כי אין באמת תמריצים לבוא לעבוד כאן, במיוחד שהעומס רק הולך וגובר.
"המאבק של הפסיכולוגים על השכר הוא חלק מצורך אסטרטגי, כי במציאות הקיימת, השירות הפסיכולוגי בעוטף בבעיה. יש פער מאוד גדול בין התדמית של 'פסיכולוג' בחברה לבין רמת השכר בשירות הציבורי. אם רוצים שהפסיכולוגים לא יעברו לשוק הפרטי צריך לתמרץ אותם, כי מי שסובל הם בעיקר תושבי הפריפריה. אנחנו בהחלט רואים את השחיקה של הצוותים החינוכיים, של ההורים ואת המצוקה הגדולה של הילדים והתלמידים. יש צורך גדול בתמיכה ובעזרה שלנו".
באחד המקרים בסבב האחרון התקשרה אם לילדה בבהלה וסיפרה שהילדה הפסיקה לנשום. "המטפל באזור, שבמקרה הכיר את המשפחה, נכנס להרגיע את הילדה. לחבר אותה למציאות ולמנעד נשימות רגוע, לעבודה על הגוף, ובהדרגה החזיר לה את תעצומות הנפש", מספר שער.
"מישהו יודע מה קורה לנפש האדם?"
"הייתה לנו גם קריאה מאם שהילד שלה בתוך הממ"ד נצמד אליה ולא מסכים לעזוב. אנחנו מצד אחד רוצים לאפשר לו לצאת מהחדר, בהתחלה רק לחצי דקה, אחר כך לדקה ולחזור. לעזור לו לשבור את ההימנעות תוך כדי מתן כבוד לסימפטום.
"הקשיים שמתעוררים במצב החירום רבים. היו שעתיים שהנחו חמישה יישובים לשבת בממ"ד, בבית נעול מחשש לחדירת מחבלים. התקשרה אם מבוהלת ששאלה - 'מה יקרה אם יחדור עכשיו מחבל, ואני לבד עם התינוקת?' אנחנו עובדים עם כל אחד על תוכנית הפעולה שלו. יש מצבים קשים שהנפש לא תמיד מצליחה להכיל. אנחנו יודעים שיש קשיים שיתפרצו בהמשך".
משפט אחד חוזר בכל השיחות: מי שלא גר פה, פשוט לא יכול להבין. "כשאומרים שהייתה נפילה אבל לא היו נפגעים, או שהיה חשש לחדירה וחזרה לשגרה, מישהו יודע מה קורה לנפש האדם?" שואל שער. "האם זה מעורר אצלנו אזורים של חרדה, קשיים ופתולוגיה? 70% יצליחו להתמודד עם זה לבד, עם כל הכלים שהם קיבלו לאורך השנים, אבל 30%, וזה ממדים עצומים, יזדקקו לטיפול כל הזמן. זאת עבודה סיזיפית של שנים כי מצב החירום הזה מתמשך, וכל פעם צריך לטפל מחדש בנפש".
אצל מבוגרים, מסביר שער, יש "רגשות אשמה על כך שאנחנו מגדלים את הילדים שלנו במרחב שמפגיש אותם עם סכנה. אנחנו רואים תחושת תשישות מאוד גדולה של האמהות", אומר שער. "ההתמודדות של ההורים היא המדד הראשון לסימפטומים אצל הילדים, וההורים זקוקים להדרכה ולטיפול, כי בלי טיפול בעולם המבוגרים, היכולת שלנו לסייע ולעזור לילדים נמוכה".
לא רק השדות בוערים
המערך הטיפולי של השפ"ח אחראי בשגרה ובחירום על כלל הילדים במערכת החינוך, מגילאי 3־4 עד 18. "אנחנו עובדים בשגרה אבל ממוקדים בחירום", מסבירה חסן. "יוצרים קשר עם המחנכים, עם המנהלים, הגננות, לשאול לשלומם הפרטי. איך הם ואיך גם הילדים הפרטיים שלהם מרגישים. לאחר מכן אנחנו בודקים אם יש ילדים במערכת שזקוקים לעזרתנו. אנחנו יוצאים לבתים של אנשים שנפגעו מקסאמים, או לבתים של אנשים שמדווחים על חרדה".
"מאז צוק איתן, אנחנו מטפלים בכל שנה ב־25% מאוכלוסיית הילדים. אין לזה אח ורע בעולם", אומר שער. "ההיערכות פה עצומה. לצד העבודה שלנו יש את מרכזי החוסן. אנחנו יודעים שגם אחרי שהלחימה תסתיים - נתמודד עם ההשלכות של הטראומה למשך עוד חמש שנים". שער, חבר קיבוץ נירים, מתמודד כמובן גם באופן אישי עם המציאות הקשה של האזעקות והקסאמים.
"הפסיכולוגים צריכים לעזוב את הבית ואת הילדים הפרטיים שלהם בזמן האזעקות, ולצאת לטפל בילדים אחרים. רוב המטפלים שלנו צריכים להתנהל עם הקשיים והמצוקות גם בבית הפרטי שלהם, עם חוסר השינה, התשישות, עם הטראומות של הילדים הפרטיים, של החברים ובני הזוג", אומר יזהר. "להתמודד עם זה ובמקביל לקום ולעזור לאחרים - זו מציאות מאוד מורכבת".
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
"אחת הפסיכולוגיות שלנו גרה באשכול ועובדת בשדרות", אומרת חסן. "היא מתארת לנו בכל סבב הסלמה כיצד היא צריכה לעבור את כל השדות הבוערים, ואת האזעקות והיירוטים ולהגיע לשדרות, כשהיא משאירה את הילדים שלה בבית, שגם הם זקוקים לטיפול".
בסבבים האחרונים טווח הטילים גדל, והיום גם פסיכולוגים שעובדים במרחק של 40 ק"מ, נמצאים תחת אש. "גם הם חשופים בדרך ונדרשים לסכן את עצמם", אומר פליישמן. "אפשר לשער שאף אחד מהם לא למד מה זה להיות מטפל קרבי. כולנו בזמן אמת נדרשים לצאת מהשפ"חים ולהגיע לשטח, וזה מאוד לא פשוט ולא מובן מאליו".
איך אתם מטפלים בילדים שלכם?
"זה קשה", מודה שער. "אני צריך להסתכל למטפלים שלי בעיניים ואני רואה כמה הם עסוקים לפעמים גם בקשיים הפרטיים שלהם, אבל הם חייבים לנוע מהמקום האישי למקום שבו הם מכילים אחרים 24 שעות ביממה".
שער, שמכיר את ההוויה הזאת כבר 18 שנים בתפקידו כמנהל השפ"ח, פירסם לאחרונה את הספר "בחזית הנפש", שמתאר את ההשלכות ודרכי ההתמודדות עם חשיפה למתח מתמשך ואת התובנות שהפיק מניסיונו הרב כמטפל. הספר דן גם בצמיחה מתוך פוסט־טראומה.
"בעיית השכר של פסיכולוגים בשירות הציבורי היא בעיה כלל־ארצית", מבהיר דורון היימן, פסיכולוג שפ"ח, משער הנגב. "המאבק מבחינתנו הוא קודם כל להביא לתודעת הציבור את מהות העבודה של הפסיכולוגים החינוכיים.
ההסתכלות על הדרום ועל עוטף עזה היא נקודתית, אבל היא משקפת את הבעיה בכל הארץ. אצלנו כרגע התקנים מאוישים, אבל ברגע שמתפנה תקן, קשה מאוד למצוא מועמדים. בקריית־גת, יש 40 אלף תושבים ואין אף פסיכולוג חינוכי. התחנה שם התפרקה ולא מצליחים להביא לשם פסיכולוגים. כמעט בכל תחנה בארץ יש מחסור.
המשכורות מאוד נמוכות ופסיכולוגים רבים מעדיפים להתפרנס בקליניקות פרטיות. מתמחה בתחילת הדרך צריך להסתמך על חצי משרה ב־3,000 שקל. איך אפשר לפרנס כך משפחה? המקצוע הוא מדהים וחשוב, זה בדיוק כמו המצב של הרופאים - כמו שחסרים רופאים בפריפריה, חסרים גם פסיכולוגים, והמדינה חייבת לדאוג להם לתמריצים, בטח בעוטף עזה, ששם זה ממש קריטי".
לפנייה לכתב/ת 
