האיחוד האירופי נוהג בהתנחלויות בעדינות
ההחלטה על סימון מוצרים התקבלה כאן בטענה לאנטישמיות ואפליה מול סכסוכים אחרים בעולם. העובדות מוכיחות אחרת. תשאלו את רוסיה ומרוקו
בשבוע שעבר השמיעה ישראל זעקות שבר בעקבות פסיקת בית הדין הגבוה לצדק של האיחוד האירופי על סימון מוצרים מההתנחלויות, שקבע שיש ליישם את החלטת הנציבות האירופית מ-2015, ולפיה על מדינות האיחוד להבדיל באמצעות סימון בין מוצרים שמיוצרים בישראל למוצרים משטח כבוש. משרד החוץ, פוליטיקאים ישראלים ומועצת יש"ע התקוממו וטענו שמדובר באנטישמיות, אפליה, צביעות ומוסר כפול. לשיטתם, הפסיקה פועלת נגד תהליך השלום ובכך נוגדת את המדיניות של האיחוד האירופי. במוקד הביקורת עומדת הטענה שהקהילה הבינלאומית מתעללת בישראל ומתעלמת ממקרים אחרים בעולם.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
משרד החוץ מסר כי מטרת ההחלטה היא "יישום סטנדרט כפול כלפי ישראל וייחודה לרעה. קיימים כ-200 סכסוכים טריטוריאליים שונים ברחבי העולם, אשר בעניין סימון מוצריהם לא פסק בית הדין ואליהם אף לא התייחס. זוהי החלטה פוליטית מפלה".
אבל הטענות על יחס ייחודי ומפלה אינן נכונות. יתרה מכך, הן חלולות. הקהילה הבינלאומית לא מתעלמת ממקרים דומים בעולם וההחלטה לא סותרת את המדיניות האירופית, אלא משלימה ומאשררת אותה.
ישראל שולטת בשטחים על ידי כיבוש צבאי, הקימה את מפעל ההתנחלויות וביצעה סיפוח-בפועל ברמת הגולן ומזרח ירושלים. בעתיד גוברים הסיכויים שתספח חלקים בגדה המערבית, שם כבר מתקדם סיפוח זוחל ולא מוצהר. בשנים האחרונות קוראים מנהיגי הימין, לרבות ראש הממשלה, להחיל את הריבונות על הגדה או על חלקים באופן רשמי.
מתנגדי הסיפוח בישראל נוטים להתמקד בהשלכותיו האפשריות על הדמוגרפיה או על הדמוקרטיה הישראלית בלבד, מבלי להבהיר שהוא מהווה בעיה חמורה גם בפני עצמו. כיבוש צבאי וסיפוח שטח נוגדים את אחד מכללי היסוד החשובים ביותר במערכת החוק הבינלאומית: האיסור על רכישת שטח בכוח צבאי.
איסור זה יוצא נגד אחת הסיבות המרכזיות למלחמות הקשות ביותר בהיסטוריה, כולל שתי מלחמות העולם, ומהווה גורם עיקרי לירידה הדרמטית במספר המלחמות הקונבנציונליות בעשורים האחרונים. הוא נחשב להצלחה יחסית, ובזכותו אין כיום "200 סכסוכים בני השוואה" שמתאפיינים בכיבוש וסיפוח, כפי שנטען על ידי משרד החוץ. ישראל מבקשת להפר איסור חשוב זה.
מבט השוואתי על המקרים הרלבנטיים בעולם בהקשר זה מלמד על טווח של תגובות בינלאומיות לסיפוח, בין מילוליות וסמליות לחרם קשה בהרבה מסימון מוצרים. היחס לישראל, מתברר, מתמקם בקצה הרך של תגובות אלו.
הפלישה של מרוקו לשטח סהרה המערבית ב-1975/6 היא מקרה רלבנטי להשוואה, משום שבדומה לטיעון של גורמי ימין בישראל, גם בסהרה המערבית לא הייתה מדינה עצמאית של התושבים המקומיים לאחר נסיגת ספרד. גם שם היה עם שטען להגדרה עצמית, הסהארווים, וזו הוכרה על ידי הגופים הבינלאומיים.
ב-2018 פסק בית הדין לצדק של האיחוד האירופי – אותו בית דין שהחליט בעניין סימון מוצרי ההתנחלויות – כי הסכמי ייבוא בין מרוקו לבין האיחוד האירופי שכוללים את השטח הכבוש אינם חוקיים. הפסיקה חיזקה פסיקה נוספת מ-2016 שקראה "לבטל לאלתר כל הסכם, מימון ופרויקטים" שמחזקים את הכיבוש.
פעולות רוסיה באוקראינה היא דוגמה רלבנטית נוספת – הן של סיפוח רשמי והן של פלישה ואפשרות לסיפוח עתידי. ב-2014 פלשה רוסיה למזרח אוקראינה ולחצי האי קרים. רוסיה סיפחה את קרים באופן רשמי במרץ 2014, והדבר דומה למהלכי הסיפוח-בפועל של מזרח ירושלים מיד אחרי המלחמה ב-1967 או לסיפוח רמת הגולן דרך החלת החוק הישראלי ב-1981. הכוחות הרוסיים גם התיישבו בחבל הדונבאס שבמזרח אוקראינה, אך רוסיה לא סיפחה את השטח עד היום.
שני מקרים של סיפוח אף בוטלו לגמרי: בסוף שנות ה-90 הוביל לחץ בינלאומי כבד לכך שאינדונזיה אפשרה לתושבי מזרח טימור לקיים משאל עם על עצמאות בעקבות אלימות קשה. לבסוף, החבל זכה בעצמאות ב-2002. הפלישה של עיראק לכווית (1990) הביאה למלחמה ולהתקפה צבאית של קואליציה בינלאומית נגד עיראק, ותוך כמה חודשים כווית שוחררה.
בצפון קפריסין, הפלישה של טורקיה נמשכת עד היום, ועמה גם חרמות בינלאומיים חריפים בתחומים של כלכלה, חופש תנועה, ספורט ותרבות. ב-1994 פסק בית הדין לצדק של האיחוד האירופי בעד מגבלות על ייבוא מהחלק הטורקי והתוצאה הייתה חרם על מוצרים שמיוצרים שם. חלו הקלות מסוימות על המגבלות אלה לאחר שתושבי הצפון הצביעו בעד תוכנית שלום במשאל עם שנערך ב-2004 (התוכנית לא יושמה בגלל התנגדותם של המצביעים הקפריסאים-יוונים).
ההשוואה למקרים דומים בעולם מלמד שמהלכים לסימון, להבדלה ולאי-הכרה בריבונות מדינה כובשת אינם ייחודים לישראל. רחוק מזה. מעבר לכך, ניתן לראות שהתגובות כלפי ישראל נמצאות בקצה ה"רך" של טווח האפשרויות. אם ישראל תמשיך להתקדם במסלול הסיפוח שבו היא דוהרת, ניתן להעריך שהתגובות המשמעותיות והתקיפות יותר נמצאות עוד לפנינו.
- ד"ר דליה שיינדלין היא עמיתת מדיניות ב"מיתווים - המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית", שם היא כותבת מחקר השוואתי על תגובות בינלאומיות למהלכי סיפוח בסכסוכים שונים בעולם
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
