"לאט לאט למדנו לא לפחד מהלבנים": סיפורו של עולה מאתיופיה

מהטוקול למרכז הקליטה: השבועות הראשונים בערד

הגענו לערד, סוג של ירושלים, והרכב נעצר ברחבה גדולה. המורה החיילת המלווה הושיטה לי יד. אחזתי בה, יצאתי מהמכונית ומצאתי את עצמי עומד מול גורד שחקים, לפחות במושגים של ערד. פחדתי שהבניין שניצב מולי ייפול עלי וזזתי אחורה באופן אינסטינקטיבי. רעדתי מפחד. לא הבנתי כיצד דבר כה גדול עומד בכוחות עצמו וראשו מגיע השמימה.

המדריכים במקום נתנו לי תחושת ביטחון רגעית. כמה מהם צצו פתאום מבין העמודים התומכים של הבניין. אם הם אינם פוחדים, כנראה הבניין הזה שעתיד להיות ביתי לא עומד ליפול.

חגיגות הסיגד(צילום: רויטרס)

כאן, בקומה החמישית, גרה אמא שלי. כך אמרו לי המדריכים. עלינו למעלה, מדרגה אחרי מדרגה. נדמה לי שאני זוכר כל מדרגה שעברנו בדרך. מעלית לא היתה בבניין, אבל לא הרגשתי בחסרונה משום שלא היה לי מושג על קיומו של מתקן כזה. בעצם, גם מדרגות היו משהו שלא ראיתי מעולם. השאלה שהטרידה אותי, כשהגעתי לקומה החמישית, היתה איך יורדים אחר כך בחזרה. חלק מתושבי מרכז הקליטה חששו בימים הראשונים לרדת במדרגות, שמא יתמוטטו.

הגענו אל הדירה שבה התגוררה אמי. פתחנו את הדלת ואז ראינו אותם יושבים בסלון: אמא ושלושת אחי. נפרדנו למשך יותר מחודש, והם היו בטוחים שלא שרדתי. התנפלנו זה על זה בחיבוקים ונשיקות.

ועדיין, משפחתנו לא היתה שלמה.

אמא שאלה על אודות אבא, שנשאר בסודן. אמרתי לה שהוא בסדר, אבל האמת היא שלא ידעתי מה עלה בגורלו. כשראיתי אותו בפעם האחרונה, אבא אמר לי שהוא לא מרגיש טוב. אבל הוא לא נראה חולה. אותי שלחו לארץ ואבא נותר מאחור. רק שבועיים אחר כך הגיעה לאוזני השמועה שהוא חולה מאוד. את כל זה לא סיפרתי לאמא. לא רציתי שתדאג. לא רציתי שתדע שנטשתי את אבא במקום הארור ההוא, שבו המוות דפק על דלתותיו של כמעט כל טוקול והתפרץ כמעט לכל אוהל.

***

בדירה הקטנה שלנו במרכז הקליטה לא היו ספות אלא מיטות. לימים למדתי שהן נקראות "מיטות סוכנות". התיישבתי על אחת מהן. באמצע הסלון היה שולחן קטן ומולו עמד מקרר אמקור ישן. בימים הראשונים לא ידענו שהמקרר מיועד לאוכל. לא היה לנו מושג מה מטרתו ולמי הוא שייך, לכן חששנו לגעת בו. אנשים באפיסת כוחות כמוני גם התקשו לפתוח אותו לבד. אחת השכנות שלנו קיפלה את הבגדים שקיבלה משפחתה כתרומה מאנשים טובים וסידרה אותם יפה יפה במקרר. על פניו, זה נראה הגיוני למי שהגיע ממקום רחוק כל כך מהציוויליזציה המערבית. אחרי סודן החמה, מדוע לא לשים את הבגדים במקום קריר ולא סתם בארון?

בשירותים לא ידעתי עדיין להשתמש, והייתי מוטרד מאוד מהשאלה איפה נטיל את מימינו ונעשה את צרכינו. לא הבנתי מה עושים באסלה הלבנה והמצוחצחת, שהסתתרה בתוך חדרון קטן. באתיופיה עשינו את צרכינו בעיקר בשדה הפתוח. הטבע היה חלק מחיינו, ואנחנו היינו חלק מהטבע. ועכשיו, בקומה החמישית בבניין בערד, אנחנו אמורים להיכנס לחדרון עם אסלה וכיור קטן כדי להתרוקן.

בקומה השלישית של מרכז הקליטה התגוררה אישה עם שלושת ילדיה הקטנים. שנתיים שהתה המשפחה במחנה בסודן. בעלה נעלם בדרך לישראל, ואיש לא ידע לומר לה אם הוא חי או מת. אני זוכר אותה צועדת לאט במסדרון הארוך של מרכז הקליטה, הלוך ושוב. היו שטענו כי נכנס בה דיבוק עוד באתיופיה. התרוצצה גם שמועה שהיא לשה את הבצק לאנג'רה בשירותים. אינני יודע אם היא עשתה זאת, אבל כן, היו נשים שבימים הראשונים בארץ לשו את הבצק באסלה, כי לא ידעו מהו תפקידו האמיתי של מתקן החרסינה הלבן והבוהק.

***

כל הדלתות במרכז הקליטה נראו לנו זהות. בימים הראשונים בארץ אנשים התבלבלו ונכנסו לדירות של אחרים. השכן שהתגורר מולנו נכנס ערב אחד בטעות לדירה אחרת, הלך לישון במיטה לא לו, וכשאב המשפחה חזר הביתה וראה אדם זר שוכב במיטתו, מיד חשד שרעייתו בוגדת בו. מהר מאוד הבינו השניים את הטעות, והתקרית המביכה הסתיימה בטוב. שכן אחר נכנס למטבח לאכול, כלפתע נכנסו דיירי הבית המופתעים ושאלו: "מה אתה עושה פה?" רק אז קלט שהוא אינו בדירתו.

מרכז הקליטה היה בעצם בניין רכבת ארוך, דומה לבתים האחרים ברחוב. בימים הראשונים לקחו אנשי הסוכנות היהודית את העולים למרכז המסחרי כדי להראות להם היכן סניף הבנק, הדואר ושאר השירותים החיוניים. כשהלכו לשם בפעם הראשונה לבדם, ללא ליווי, כמה מהם התקשו אחר כך למצוא את מרכז הקליטה.

רוצים לקרוא את "המסע לא תם" בגירסה דיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד .

הכול כאן היה חדש לנו: המכוניות שנוסעות במהירות; הרמזורים בצמתים; מעברי החצייה אותם פסים לבן על גבי שחור שיהפכו לסוג של בדיחה על חשבוננו. המורות החיילות בחצאיות הצבאיות ניסו ללמד אותנו איך ומתי חוצים במעבר החצייה, ומדוע חשוב לציית לאיש הקטן האדום ברמזור. הן הסבירו לנו במילים המועטות שידעו באמהרית, ולעתים הביאו מתורגמן שיסביר לנו בשפתנו איך מתמודדים עם חציית הכביש. דקות ארוכות היינו עומדים מול מעבר החצייה כשהמורות החיילות אוחזות בידינו גם בידיהם של המבוגרים מחשש שנקפוץ לכביש הסואן (לפחות יחסית לכפר באתיופיה, שלא ידע מכונית מהי). נדמה לי שבשלב מסוים הן התייאשו מאיתנו והרימו ידיים, ואנחנו המשכנו ללכת בין המכוניות בלי להיות מודעים לסכנה. הרי באתיופיה הלכנו לצד החמורים, הסוסים והפרות ולא קרה לנו כלום. אז מה ההבדל?

המרכז המסחרי של ערד היה בשבילנו אטרקציה. היינו עומדים שם ובוהים בהשתאות בבאי בתי הקפה. לא הבנו מדוע הם יושבים ולוגמים בונה מחוץ לבית שלהם. גם המבוגרים הביטו במתרחש בחוסר אמון ובבלבול. נדמה לי שהיה להם קשה יותר להבין את הסיטואציות החדשות מאשר לנו, הילדים. הרי ילדים מסתגלים מהר יותר לסביבה חדשה.

היו סיפורים מכמירי לב. איש מבוגר שעלה לארץ שלושה שבועות אחרי, כשהגיע בפעם הראשונה למרכז המסחרי, נכנס לחנות בגדים ונתקל בבובת תצוגה בחלון ראווה לבושה במיטב האופנה. האיש הביט בה ארוכות וניסה לשוחח איתה באמהרית, אך היא לא ענתה לו, לא בשפתו ולא בשום שפה אחרת. ואז חיבק אותה חיבוק אוהב ונפרד ממנה בנשיקה. כשחזר למרכז הקליטה סיפר בהתלהבות לגברים שישבו על המדרגות בשמש על האישה הלבנה שפגש. "היא היתה כל כך יפה," אמר.

עולה במבצע שלמה(צילום: לע"מ )

למחרת חזר האיש לחנות הבגדים ופגש שוב באהובתו האלמונית. גם הפעם חיבק אותה ונשק לה, וגם הפעם היא לא זזה ולא הוציאה מפיה מילה. מצד שני, חשב האיש, היא חיכתה לו שם לבדה כל הלילה, וזה אומר הרבה מאוד.

יום אחד החליט לקחת איתו עוד כמה גברים כדי להכיר להם את האישה המסתורית. הדבר התגלה מבעוד מועד לאחד המדריכים במרכז הקליטה. הוא הזמין את האיש למשרדו והסביר לו בעדינות כי אהובתו אינה אישה בשר ודם אלא בובה אַשָׁנְגוּלִיט באמהרית. אלא שבינתיים כבר נפוצה במרכז הקליטה השמועה על האהבה האסורה בין העולה החדש לבובת התצוגה, והוא הפך מיד לבדיחה.

זהו אחד מתוך שלל סיפורים מצחיקים וקורעי לב כאחד, המעידים על פער התרבות העצום שאיתו התמודדנו. קשה לצמצם פער של אלף שנה במסע של שבוע או של חודש, ואפילו לא של שנה.

***

בקומת הכניסה של מרכז הקליטה היה מסדרון ארוך, שסופו לא נראה לעין. הסתובבו בו ילדים רבים, כולם לבושים כמוני במעילי דובון. הגשם לא הגיע, אך היה קר מאוד. במגרש שמחוץ למרכז הקליטה ניצב פח גדול בצבע ירוק כהה לאיסוף תרומות של בגדים עבור העולים החדשים. בכל פעם שרכב עצר ליד הפח, היינו רצים לשם באמוק ובוחרים מתוך הבגדים שהניח האזרח הלבן עבור האחים השחורים שזה עתה נחתו בארץ. המחזה היה מדהים: ילדים, נשים ואף קשישים מפשפשים בערימות הבגדים שבתוך הפח. המדריכים, במיוחד אלה שאינם אתיופים, הביטו בנו כאילו היינו חיות.

יום אחד מצאתי שם חולצה גדולה ויפה בצבע כתום, שנראתה לי ממש חדשה. צעדתי בגאווה אל המדרגות המובילות לדירתנו כשלפתע, משום מקום, הופיע אחד המדריכים. הוא אחז בידי ושאל: "מה מצאת היום בפח האשפה?" הראיתי לו את החולצה הכתומה. המדריך צחק בקול ושאל: "מה, אתה אישה?" עניתי לו באמהרית: "אני בן." המדריך המשיך לצחוק ואמר: "זה בגד של אישה." הוא הסביר לי שבישראל יש בגדים נפרדים לנשים ולגברים.

בכלל, בימינו הראשונים בארץ הופתענו לראות את הגברים והנשים הלבנים מסתובבים בימי חול בבגדים יפים וחדשים. במקום הולדתי לבשו בגדים חדשים רק בשבתות ובחגים. למה להם ללבוש ביום חול בגד כל כך יפה, תהיתי. מדוע לא לשמור אותו לשבת?

ולא רק הבגדים היו יפים וחדשים. באחד הימים הביאו לנו כדורגל. באתיופיה היינו משחקים בכדור עשוי בגדים מלוכלכים, והנה אנחנו מקבלים כדור חדש, בצבעי שחור ולבן, בדיוק כמו החיים החדשים שלנו.

גם צעצועים חדשים קיבלנו, למשל לגו. היינו מרותקים לאבני הפלסטיק הצבעוניות, שלא ראינו דבר דומה להן מעולם. לא ידענו שאנחנו אמורים להרכיב מהן דברים. כשהביאו לנו בובה, היינו מפרקים אותה, וכל ילד לקח רגל או יד. לא היה לנו מושג איך משחקים בצעצועים החדשים, אבל זה לא הפריע לנו. קיבלנו אותם בחפץ לב, מתרגשים מעצם העובדה שאנשים מעניקים לנו משהו.

***

בחודשים הראשונים בערד היינו אטרקציה תיירותית. כמו קופים בכלוב של מרכז הקליטה. דבר המבצע כבר פורסם, ומכל קצות הארץ נהרו המבקרים להתבונן באחים השחורים החדשים, שהגיעו זה עתה ממסע ארוך ומפרך. הם נגעו בנו, הריחו אותנו והעניקו לנו מתנות. גם אנחנו התלהבנו מהאחים החדשים בעלי העור הלבן.

מרכז הקליטה ווג'ס בערד אכלס לא רק עולים מאתיופיה, אלא גם סטודנטים יהודים מארצות הברית וממדינות דוברות אנגלית אחרות שבאו להתנדב בישראל ולגלות את המולדת. הם לא ידעו עברית וגם אנחנו לא. הם היו משחקים איתנו בלי מילים, ולאט לאט למדנו לא לפחד מהלבנים. עבורם השחור לא היה זר, הרי רובם באו מארצות הברית או מדרום אפריקה, והם שמחו לפגוש אנשים שהם גם שחורים וגם יהודים.

"בחודשים הראשונים היינו אטרקציה תיירותית". צילום ממבצע שלמה(צילום: אלברט נתן אוסף תצלומים לאומי )

לימים, כשהייתי בשליחות בדרום אפריקה מטעם ההסתדרות הציונית העולמית ותנועת הבונים דרור העולמית, ישבתי בארוחת ערב אצל משפחה יהודית מקומית. אחת האורחות, גלין גולדברג וולמן, יהודייה דרום אפריקאית, שאלה מתי עליתי לארץ ובאיזה מרכז קליטה הייתי. "עליתי ב 1984," אמרתי לה, "והייתי במרכז הקליטה בערד." "מי האחים שלך?" שאלה, וברגע שנקבתי בשמו של אמנון, עיניה אורו. "הוא היה הילד הכי אהוב עלי. יש לי תמונה של שנינו יחד." התברר שכסטודנטית מחו"ל, היא התגוררה במרכז הקליטה ולמרות השנים הרבות שחלפו מאז, זכרה את אחי היטב. למחרת שלחה לי בווטסאפ את התמונה שלה איתו כילד, ובהמשך פרסמה בעיתון של הקהילה היהודית בעיר מגוריה פורט אליזבת טור אישי על אודות המפגש המרגש:

"לפני 32 שנה השתתפתי בתוכנית של WUJS (האיחוד העולמי של סטודנטים יהודים) בישראל, שבמסגרתה חייתי שישה חודשים בערד עם עולים חדשים מאתיופיה לצד סטודנטים ובוגרי אוניברסיטאות נוספים מרחבי העולם. במרכז הקליטה בעיר פגשתי ילד קטן, אמנון שמו, והוא כבש מיד את לבי. אמנון היה צריך להיות בערך בן שבע באותו זמן. אפילו שמאז לא ראיתי אותו שוב, אני חושבת עליו בחיבה בכל פעם שאני מביטה בתמונתו כילד ותוהה היכן הוא היום ולאן הובילו אותו חייו. הלילה שוחחתי עם דני, איש מקסים שפגשתי לאחרונה אצל טוני בירין וג'ונתן בירין. דני או אדינו, כפי שנקרא באתיופיה הוא שליח הבונים דרור ליוהנסבורג. כשראיתי אותו, משהו בו נראה לי מוכר. לא ידעתי בדיוק מה אולי המבט בעיניים או החיוך.

התחלנו לדבר, ואז התברר שהוא ומשפחתו הגיעו לערד ב 1984 עם עוד מאות עולים מאתיופיה, שנתיים לפני שהגעתי לשם בעצמי. באותו רגע נזכרתי באמנון (אם כי לא הצלחתי להיזכר בשמו). תחקרתי מעט את דני והתברר לי שיש לו אח גדול בשם דוד ושני אחים צעירים ממנו אמנון ו... הוא לא הספיק אפילו לומר את שם האח הקטן כי ברגע שהזכיר את אמנון, אמרתי: 'זה הוא! זה הילד הקטן!' לא יכולתי לחכות. ברגע שהגעתי הביתה שלחתי את תמונתו של אמנון הילד לדני, וזו היתה תגובתו: 'וואו... וואו... כן, זה אמנון. וואו! יש לי דמעות בעיניים. רחוק מהבית, רחוק מהמשפחה ופתאום, משום מקום, פיסת היסטוריה מהחיים שלנו. אשמח אם תשלחי לי עוד ועוד תמונות כאלה.' אין כזה דבר, צירוף מקרים. אני כבר מחכה בקוצר רוח לפגוש את אמנון ואת משפחתו בביקורי הבא בישראל".

במטוס, במבצע שלמה(צילום: נתן אלפרט, לע"מ)

הגעתי עד דרום אפריקה כדי לפגוש במקרה מישהי שהיתה איתי במרכז הקליטה בערד לפני יותר משלושים שנה. הסיפור היהודי כולו על רגל אחת.

***

היה זה יום שלישי, כמדומני. כן, אני זוכר את היום הזה. כל הילדים בני גילי נאספו ברחבה גדולה, ליד פח האשפה הירוק המפורסם. עמדנו שם מנוזלים ועייפים. "ביום ראשון," אמר המדריך דובר האמהרית, "אתם הולכים ללמוד בבית ספר דתי."

לא ידענו על מה הוא מדבר. הרי מעולם לא למדתי. מאז שאני זוכר את עצמי, הייתי רועה צאן. ידעתי בקושי לספור את חיות המשק שתחת אחריותי, וזהו.

המדריך הבטיח שבבית הספר נגלה עולם חדש. "תלמדו עברית, תדברו כמו שאני מדבר, תהיו ישראלים." הוא קרא בשמותינו העבריים. כשהגיע לשם דני, לא עניתי. לרגע שכחתי את שמי החדש. לא ידעתי שהוא מדבר אלי.

לאחר מכן הגיע איש לבן עם כיפה, חולצה לבנה, זקן ומשקפיים, ובידו קופסה. אני זוכר את דמותו, אך את שמו אינני זוכר. נדמה לי שהאנשים הלבנים שהגיעו למרכז הקליטה לא תמיד אמרו לנו את שמם, מתוך הנחה שממילא לא נזכור את השמות הארוכים והמשונים.

האיש הלבן שלף מתוך הקופסה צרור של כיפות והחל לחלק לנו. אני קיבלתי כיפה סרוגה לבנה, דווקא יפה. קיבלתי ממנו גם משהו שנראה כמו בגד דק מאוד שקווצות חוטים משתלשלות ממנו. הוא נראה לי מוזר מאוד. הרי מי כמוני יודע לפשפש בפח הירוק ולמצוא שם בגדים איכותיים, שכמה מבני המשפחה לובשים עד היום. אבל בבגד כזה לא נתקלתי מעולם. שמתי לב שגם מתחת לחולצה שלו משתלשלים חוטים דומים.

זו היתה כמובן ציצית.

"למדנו מהאדם הלבן כיצד מתפללים בישראל"(צילום: דובר צה"ל, מיכאל וינראוב)

הנחתי את הכיפה על האפרו שלי, והאיש הלבן הדגים איך לובשים את הבגד המוזר. "כשתגיע הביתה ותהיה עירום, תשים את הציצית על גופך," אמר לי.

אגב, באותו יום לבשתי חולצה יפה מאוד בצבע כתום. כן, אותה חולצה שהמדריך אמר שהיא מיועדת לנשים. אבל בכל הנוגע ללבוש לא היו חוקים. כל אחד לבש מה שרצה. עובדה: באתיופיה נשים מעולם לא לבשו מכנסיים, ואילו כאן, בישראל, הנשים לובשות בגדי גברים.

המדריך הורה לנו לרוץ מהר הביתה, לשים את הציצית ולחזור בתוך חמש דקות. רצתי במהירות, פתחתי את דלת הבית, נכנסתי לחדר, השלתי מעלי את ערימת הבגדים והנחתי את הציצית על גופי. ירדתי מיד למגרש החניה והייתי בין הראשונים שהגיעו.

***

המדריכים ואנשי הצוות החינוכי דיברו ביניהם. הסתכלנו בתהייה ואף בהערצה איך אחד האנשים השחורים מדבר עברית עם הלבנים. לאחר שכל הילדים התאספו שוב במגרש, הראה לנו האיש כיצד מתפללים. הוא הרים את שתי ידיו כלפי מעלה, עצם עיניים, הצמיד את רגליו והתנדנד. התחלתי להתנדנד כמוהו, וכך גם כל שאר הילדים. זו היתה חוויה מוזרה. הרי לא כך התפללנו באתיופיה. אבא התפלל תמיד בקול רם ובגוף רועד, פונה לכיוון ירושלים, נישק את האדמה ומצחו נגע ברצפה. בתום התפילה הארוכה נישק שוב את הקרקע ואז גם את ידיו, המתין כמה רגעים בדממה ונכנס בחזרה הביתה. מה הנדנוד הזה עכשיו?

בשעה שלמדנו מהאדם הלבן איך מתפללים בישראל הגיע עוד משלוח של בגדים לפח הירוק. עמדנו במגרש, עין אחת לכיוון פח האשפה והשנייה ממוקדת בנדנוד החדש. המדריך האתיופי עבר בינינו ובדק אם אנחנו מתנדנדים בקצב הנכון ואם פלג הגוף התחתון נשאר יציב בזמן שהחלק העליון מתנדנד. לאחר כחצי שעה של תרגול הודיעו לנו שאנחנו משוחררים ואז הסתערנו על הפח העמוס בבגדים.

כשעליתי הביתה סיפרתי לאמא בהתלהבות איך עובדים את השם בארץ ישראל. כן, כן, במילים האלה. עובדים את השם. עמדתי במרכז הסלון הקטן שלנו והראיתי לה איך מתנדנדים, ולא סוגדים כמו שסגדנו באתיופיה. אמא חייכה ואמרה: "יופי, חמוד שלי. הגענו, הגשמנו חלום ואתה לומד איך לעבוד את השם." היא אמרה את זה באמהרית, ומפיה זה נשמע כמו דבר מושלם.

רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן

דני אדינו אבבה, "המסע לא תם", ידיעות ספרים, 312 עמודים