תעלומת הכלי השבור בקבר המכשפה בגליל
מתחת לשלד האישה שחיה לפני כ-12 אלף שנה בגליל, התגלה כלי שבור המצביע על התנהגות פולחנית ייחודית שמטרתה "להרוג" כלי אבן שבעליהם מתו. במקביל, הצליחו חוקרי האתר לשחזר את סדר טקסי הקבורה השונים שנערכו במערה באמצעות מיפוי הפסולת שנמצאה
לפני יותר מעשור התגלה במערת חילזון תחתית, הנמצאת בשיפוליו של נחל חילזון שבגליל המערבי, בית קברות פרהיסטורי ייחודי. בית קברות זה מתוארך לתקופה הנטופית, שהתקיימה 12 אלף שנים לפני זמננו ובמהלכה עברו בני האדם להתגורר במבני קבע מאבן ולקבור את מתיהם בטקסים מורכבים. הקבר המפורסם ביותר שהתגלה במערה הוא של אישה שמאנית (מכשפה), שככל הנראה תפקדה כמנהיגה רוחנית של קבוצה או שבט.
בין שלל הממצאים שנקברו עם השמאנית ניתן למנות 90 שריוני צבים, עצמות אגן הירכיים של נמר וכף רגל של אדם. לדברי החוקרים, קבר השמאנית הוא העתיק מסוגו שאותר בכל אזור המזרח התיכון עד היום, והוא מלמד על הפעילות הפולחנית שהתקיימה באזור בעת הקבורה.
משלחת החפירות באתר, בראשות פרופ' ליאור גרוסמן מהמכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית, חפרה באתר עד שנת 2008, והממצאים שהתגלו בו ממשיכים להוות קרקע פוריה למחקר עד היום. בחודש האחרון פרסמו חוקרי האתר שני מאמרים אקדמיים שממשיכים לשפוך אור על הפעולות הייחודיות שנערכו במערה.
המאמר הראשון התפרסם החודש בכתב-העת המדעי "PLOS ONE" בשיתוף פעולה בין האוניברסיטה העברית לחוקרים מהארץ והעולם. בין היתר השתתפו במחקר לור דובריל, מומחית בינלאומית לכלי אבן מאוניברסיטת טרנט בקנדה, אחיעד עובדיה - אוצר לתרבויות פרהיסטוריות במוזיאון ישראל - ופרופ' רות שחק-גרוס מאוניברסיטת חיפה. החוקרים מצאו ראיות לכך שהנטופים המקומיים שברו ו"הרגו" את כלי האבן שלהם, במהלך טקס הקבורה של הנפטר.
אחת ממנחות הקבורה של האישה השמאנית, שלהערכת החוקרים באתר מתה בגיל 45 לערך, הייתה קערת בזלת ששימשה לרקיחת חומר פלסטי מעורבב עם אפר. לטענת החוקרים, במהלך טקס הקבורה המורכב שערכו לשמאנית, האפר עורבב בקערה, ולאחר מכן המשתתפים שברו את הקערה במתכוון והניחו את הקערה ואת גופת השמאנית בקבר. לדברי פרופ' גרוסמן, "ייחודו של כלי הבזלת מקבר השמאנית הוא השבירות הרבות שנראות עליו ועצם זה שהוא נמצא בקבר מתחת לגופת הנקברת, שהיא עצמה הייתה כנראה אישיות חשובה לאנשי התרבות הנטופית, שכן מנחות הקבורה שהניחו איתה הן ייחודיות בממצא הארכאולוגי של ארץ-ישראל".
מנהגים דומים של שבירת כלים, שריפה ו"הריגת" הכלים מוכרים ברחבי העולם בחברות שבטיות רבות וגם מחפירות ארכאולוגיות, אך מתקופות מאוחרות יותר ולא בהכרח בישראל. אחיעד עובדיה, אוצר לתרבויות פרהיסטוריות במוזיאון ישראל ואחד ממובילי המחקר, הסביר כי "הכלי שנמצא בקבר השמאנית מראה בצורה מצוינת את מנהג שבירת הכלים והקשר שלו לטקסי קבורה, אך מעניין ביותר הוא שמרבית כלי האבן הגדולים שנמצאו באתרים הנטופים המקומיים נמצאו שבורים ולפחות חלקם אם לא רובם נשברו בכוונה - דבר שמרמז כי מנהג שבירת הכלים היה נפוץ ביותר בתרבות הנטופית הישראלית.
עובדיה הוסיף: "דוגמה מעניינת למנהג הזה מגיעה משבט ילידי שחי באזור מערב ארצות הברית, שאנשיו האמינו שלכל דבר יש נשמה, והנשמה צריכה לחזור בסופו של דבר לקוסמוס ועל כן ברגע שמת בעלי הכלי היו צריכים גם 'להרוג' את הכלים שלו ולשחרר את הנשמה שלהם. אז ייתכן ושכלי היה שייך לשמאנית ובו היא השתמשה בחייה ולאחר מותה 'הרגו' את הכלי וקברו אותו יחד איתה".
הכלי השבור הונח על ידי קוברי השמאנית ביחד עם צדפים וגוש אוכרה, צבען מינרלי בצבע אדום. קבורה ייחודית זו, על שלל מרכיביה הייחודיים, היא שהביאה בתחילת העבודה של צוות החוקרים למסקנה כי האישה הייתה בסבירות גבוהה שמאנית. את שחזור קבר השמאנית ועצמות החיות שנקברו איתה ניתן לראות בגלריה לפרהיסטוריה במוזיאון ישראל.
שאריות סעודת הקבורה נקברו גם הם
המחקר השני נכתב בשיתוף פעולה בין הדס גולדגייר מהאוניברסיטה העברית ומומחית לעצמות בעלי חיים, פרופ' נטלי מונרו מאוניברסיטת קונטיקט. המחקר פורסם בכתב העת “Journal of Anthropological Archaeology”.
מחקר זה בוחן את פיזור הפסולת באתר במהלך אירועי קבורה חוזרים ונשנים. המחקר עשה שימוש בכלי מיפוי ממוחשבים על מנת לנתח את הפיזור המרחבי ואת הכמות היחסית של מצבורי הפסולת.
תוצאות המחקר מראות כי קבורת השמאנית הייתה הפעילות הראשונה שנערכה באתר. לכבוד טקס הקבורה שלה נבנו שני מבנים, האחד לקבורתה והשני להטמנה של פסולת ושאריות מסעודת הקבורה. כל העדויות מצביעות על כך שטקס הקבורה שלה היה מונומנטאלי באופיו, וכנראה השאיר חותם על אלו שנכחו בו.
לאחר קבורת השמאנית, חזרו הנטופים לאתר שוב ושוב על מנת לקבור מתים נוספים בבורות קבורה שסובבים את המבנה. קבורות אלו לא מפריעות או פוגעות במבנה הקבורה של השמאנית, מה שמעיד על כך שהנטופים ידעו היכן המבנה, ונמנעו מלפגוע בו בכוונה תחילה. ממחקר זה עולה כי מערת חילזון הייתה מקום חשוב ואף מקודש לאנשי התרבות הנטופית המאוחרת.
טקס הקבורה של השמאנית נטמע בזיכרון החברתי של הקבוצה ועבר מדור לדור, באופן שמצביע על מורכבות חברתית ומסורת קבוצתית מרשימה.
לפנייה לכתב/ת 
