הבעיה האמיתית של הקולנוע היא לא האולפנים, אלא הצופים
מרטין סקורסזה האשים את האולפנים הגדולים ברדידות הקולנוע העכשווי אבל הוא שכח לציין דבר אחד: מי שאשם במצב הם דווקא הצופים. התעשייה מלאה ביוצרים עצמאיים ונועזים, אבל אף אחד לא מעוניין לצפות בסרטיהם - אז מה הפלא שהוליווד נשענת על דמויות שחוזרות על עצמן?
לאורך השנים כעיתונאי למדתי להכיר לא מעט גם אתכם, הקוראים. בין שאר התובנות שצברתי, וככל הנראה החשובה והברורה והקצת מבאסת שבהן, היא שרוב הקהל לא בהכרח מביע עניין בבני אדם אלמוניים, ובסיפורי החיים שלהם - מסעירים, מפתיעים, ומלאי השראה ככל שיהיו. זו אולי קביעה די מכלילה, אבל מגובשת ומבוססת מהזווית שלי ככותב. תשומת הלב של הקוראים אינה מוקדשת לתגליות חדשות, אלא לעדכונים בנוגע לדמויות מוכרות - הכדורגלן שכבש שער ניצחון בגמר המונדיאל, ראש הממשלה שהסתבך בפלילים, או הזמר שניהל רומן מחוץ לנישואים. ככה, בלי אקספוזיציה אפשר לגשת ישר ולעניין ולהתעדכן בחדשות החמות, או לחילופין ברכילות. סיפורים גדולים מהחיים? הרוב מעדיפים לשמוע עוד על חיי השגרה של הסלבס. כך הפך הניימדרופינג לבעל חשיבות רבה יותר מהסטוריטלינג. בעיתונות, אבל גם בתעשיית הקולנוע כפי שמרטין סקורסזה ואחרים מתקשים להפנים.
בשבועות האחרונים נסחפה הוליווד, והעיתונאים שמסקרים אותה, לסוגייה ישנה-חדשה שהוצפה שוב לראש סדר היום בעקבות ציטוטים של סקורסזה, בהם תקף את ראשי האולפנים הגדולים ואת תעשיית הקולנוע שהם מובילים. לדבריו זוהי תעשייה שמספקת לצופים שוברי קופות על פס ייצור - סרט המשך אחר סרט המשך, פרנצ'ייז אחר פרנצ'ייז, פלופ אחרי להיט, להיט אחר פלופ.
לטענת הבמאי הנערץ, הסרטים הללו מתובנתים, ממוחזרים ומשועבדים לאיזור הנוחות של גיבורי-על ומדע בדיוני, ואינם יכולים להיחשב כקולנוע. את סרטי מארוול הוא כינה "פארקי השעשועים", והביע רתיעה בוטה מהם, מהולה בהתנשאות. בשבוע שעבר, אולי כדי לא לשרוף גשרים עם תאגיד דיסני, או כדי לא לפגוע בבעלי התפקידים הרבים שמתפרנסים מהפקות אלו, כתב סקורסזה טור אישי ב"ניו יורק טיימס" בו ניסה להסביר את עצמו, אולי לפייס. מה שהוא לא עשה, זה להצביע על האשם העיקרי למצב הרעוע של הקולנוע: הצופים.
סקורסזה, מגובה בקולנוענים ותיקים אחרים כמו פרנסיס פורד קופולה, מתלונן על אובדן מקוריות בהוליווד ואי הנכונות לקחת סיכונים. לפחות ככל שמדובר ביוצרים זוהי קביעה לא נכונה. במאים מוכנים ללכת רחוק מאוד ולמתוח את הגבולות, הן כשמדובר בתסריטים אותם שהם מבקשים לממש, וכן בכל הנוגע ליכולות הכלכליות שלהם. מעולם לא נעשו כל כך הרבה סרטים עצמאיים בארצות הברית, ואפשר לייחס זאת לעלויות הצילום וההפקה שהצטמצמו בזכות הפיתוחים הטכנולוגים והפכו את מלאכת היצירה בשטח לפשוטה יותר. המשימה היומרנית הזאת הפכה לברת הישג עבור אלה שמוכנים לקחת הלוואה, למשכן את הבית ולצאת לדרך. במציאות שבה אין תמיכה ממשלתית בהפקות, אין ברירה אחרת. בניגוד לקולנוענים בישראל ובאירופה שנסמכים על קרנות הקולנוע, בארצות הברית היוצרים הם אלה שצריכים להמר על הפרויקטים האישיים שלהם - לא הציבור. ועדיין, רבים עושים זאת.
.jpg "הבעיה היא לא בקולנוע, אלא בצופים")
מבחינת ההיצע, הקולנוע האמריקני גדוש בתכנים מקוריים, חלקם מלאי מעוף ונועזים. הבעיה שבדרך כלל אין מי שיפיץ אותם. וגם אם יש מי שיפיץ אותם, ברוב המקרים אין מי שיראה אותם. הקהל שקונה כרטיסים לקולנוע הולך ומתמעט - בין אם בגלל מחירי הכרטיסים המופקעים או שינויים בהרגלי הצפייה. אלו שכן טורחים להגיע לבית הקולנוע מאבדים עניין בסרטים האלה, האמנותיים. לרוב הפצתם נדונה לכשלון קופתי אלא אם כן קוראים לך סקורסזה, קוונטין טרנטינו או פול תומאס אנדרסון. יש מי שיהיה מוכן להשקיע בהם, אם לא כדי לעשות כסף אז כדי לעורר תהילה. זו הסיבה שראשי נטפליקס היו היחידים שהסכימו להמר על "האירי" של סקורסזה ולממן את תקציב הענק שלו. הם לא יעשו ממנו כסף מאחר והסרט יעלה לסטרימינג, אבל הם מקווים לשדרוג תדמיתי, וחולמים גם על אוסקר. מצד שני גם טובי הבמאים נענו לא פעם בהתעלמות של הקהל - מ"דטרויט" של קתרין ביגלו, דרך "המאסטר" של אנדרסון, ואפילו "שתיקה" של סקורסזה. זה קורה יותר ויותר בימינו, אז למה לאולפנים להשקיע אם הקהל לא מגיע?
בקינה שלו על הקולנוע, סקורסזה מבכה את העובדה שהקהל הפסיק ללכת לבתי הקולנוע ומעדיף לצרוך את הסרטים שלו דרך נטפליקס ושאר חברות הסטרימינג, אבל הוא מבהיר שבשאלת הביצה והתרנגולת הזו האולפנים הם הסיבה לדעיכה. הוא מתעלם מכך שהביצה כבר אינה ביצת זהב, שהתרנגולת מפרפרת בין און לעוף, ושמה שהקהל מעדיף על הצלחת שלו זו חביתה מקושקשת פשוטה, שעדיף לאכול אותה בנוחות בסלון הביתי. במציאות הזאת, אין פלא שקהל היעד הטבעי של האולפנים הוא הילדים, אותם צופים קטנטנים שאוהבים את הפיצוצים שלהם ואת החלליות שלהם על המסך הענק. סרטיו של סקורסזה אינם פונים לדרדקים הללו (וכשהוא ניסה עם "הוגו" ב-2011 זה לא ממש הלך יותר מדי טוב), אבל גם ההורים לא ששים ללכת שבי אחריו יותר. רובם מעדיפים לקפוץ לפארק השעשועים המנחם והמוכר שלהם דרך גיבורי העל החביבים עליהם, תוצרי אותם פרנצ'ייזים שאמני הקולנוע מכפישים.
ההיכרות האישית הזאת היא מה שמבדיל בין דרמה מכבידה ומורכבת על גבר אלמוני מעורער בנפשו שיוצא למסע רצח בניו יורק סיטי, לבין דרמה מכבידה ומורכבת על גבר פלוני מעורער בנפשו, שמאופר כליצן ויוצא למסע רצח בגותהאם סיטי. ההצלחה האדירה של "ג'וקר" נובעת מהזיקה לנבל מספרי הקומיקס ולא מפתיע שכבר מובטח לו סרט המשך. אפשר היה ליצור את אותו הסרט בדיוק גם בלי השיוך לדמות האיקונית - סקורסזה כבר עשה אחד כזה ב-1976. אבל סרט כזה לעולם לא היה מניב הישגים יפים כל כך בקופות, או מהדהד בשיח הציבורי. וכן, זה כולל גם את "נהג מונית", שכיום היה עולה ויורד מהמסכים אחרי שבועיים בלי להותיר חותם. מדובר אמנם ביצירת מופת נועזת, אבל לא כזו שההמונים יהיו מעוניינים לצפות בה - לא בקולנוע, אולי בנטפליקס.
ומי עוד ברשימה? "מטריקס Reloaded" מ-2003 עם גיבור העל ניאו שהפך לאייקון אחרי הצלחת "מטריקס" שלוש שנים לפני כן. ויש גם את "לוגן" (2017) שמפתח את וולברין כדמות בעולם מדמם ואלים המותאם למבוגרים בחסות פרנצ'ייז ה"אקס-מן" של מארוול. ויש כמובן גם את "הפסיון של ישו" (2004) השנוי במחלוקת של מל גיבסון המוקדש למחולל נצרות. גם הוא גיבור-על, סופרסטאר ממש. גם סקורסזה נשבה בקסמה של הדמות ב"הפיתוי האחרון של ישו" מ-1988. סיפור הרקע זהה אך מוצג בגרסה קצת אחרת, אחת מני מאות שהופקו לאורך השנים. ממש כפי שקורותיהם של פיטר פארקר או ברוס וויין סופרו שוב ושוב באינספור גרסאות שונות בקומיקס, בטלוויזיה ובקולנוע. אז האם "הברית החדשה" היא פרנצ'ייז? פחות חשוב איך נגדיר את זה, אבל הקהל נמשך אליו בהמוניו בגלל ההיכרות הכמעט אינטימית שלו עם ישו, ממש כמו במקרה של ספיידרמן ובאטמן.
ההצלחה הקופתית של להיטי גיבורי העל למבוגרים עשויה לעורר תעוזה גדולה יותר בקרב האולפנים שמאחוריהם, שכן אלו מניבים רווחים גדולים יותר באופן יחסי. על פי רוב, תקציבי ההפקה של הסרטים הללו נמוכה בהרבה מאלו שנעשים מלכתחילה לקהל צעיר חובב אפק שריפה ממוחשב שהוא מוצא ב"הנוקמים" ו"מלחמת הכוכבים".
עם זאת, בסופו של דבר הפרנצ'ייזים הללו מהווים את התשתית הכלכלית של הוליווד כיום - הם פונים לשוק בינלאומי, וההכנסות שמתקבלות מבתי הקולנוע מתגמדות ביחס לאלו הבאות ממכירת מרצ'נדייז נלווה. אבל האם אפשר לבטל את שוברי הקופות כקשקוש מסחרי? אפשר להבין את המזלזלים, אולם אלו מפספסים את המסרים החברתיים, הפוליטיים והביקורתיים המוטמעים מתחת לאיפור ה-CGI. הפשיזם בהתהוות בפריקוולים של "מלחמת הכוכבים", חוויית החריג בחברה ב"אקס-מן", אשליית הפטריוטיזם וההתפכחות ממנה ב"קפטן אמריקה", סכנות הסגידה לאלילי שווא ב"באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק", או התעוררות פמיניסטית כמו ב"וונדר וומן" - רעיונות אלה ואחרים מפותחים באופן גלוי וסמוי בחסות החוויה הבידורית שמספקים הסרטים.
כדמויות בעלות נוכחות בתרבות הפופולרית לאורך כל כך הרבה שנים, גיבורי העל (כמו גם גיבורים מזנים אחרים שהצליחו לפרוץ אל תוך התודעה הקולקטיבית כמו לוק סקייווקר, הארי פוטר, ויוצאי "משחקי הכס") הם נכסים בעלי ערך עבור האולפנים שמנסים לשמר ולמנף אותם ככל האפשר. לכן רק טבעי שהאולפנים יעשו עליהם סרטים וסדרות טלוויזיה, ואז ימשיכו למחזר אותם שוב ושוב ושוב, עד שאלו יישחקו, ימאיסו את עצמם עלינו ויפסיקו להחניף לקהל הרחב ולהניב פירות. בניגוד למה שסקורסזה חושב לעצמו, סוד ההצלחה של הסרטים הללו הם ההיכרות האינטימית שלנו עם הדמויות וסיפוריהן, לא הפיתוחים הטכנולוגיים שמשתלבים בהם. יותר הנשמה, פחות פארק שעשועים.
בתעשיית הקולנוע של היום הקונפליקט הוכרע והוא נוטה לכיוון הקהל. כלומר, לכיוון גיבורי העל החביבים עליו. אז איך אפשר להמשיך מכאן?
מנקודת המבט של היוצרים, יש פה הזדמנות לנצל את הדמויות הללו ומורשתן ולנסות לעשות איתן משהו יצירתי, שונה. כמו במקרה של "ג'וקר", או הסדרה "השומרים" של דיימון לינדלוף ברשת HBO. לחילופין אפשר לפקוח עיניים נלהבים לקהל צעיר ושבוי, ובו בזמן לפתוח את הראש למבוגרים. בסופו של דבר רוב סרטי גיבורי העל והמדע הבדיוני משקפים את המציאות של הצופים. זוהי הזדמנות להחדיר בהם גם ביקורת עליה.
מה שמביא אותנו לנקודת המבט של הצופים. שלכם. גם אם אתם לא מעוניינים להיחשף לסיפורים חדשים, ומעדיפים להמשיך להיסחף עם הדמויות המוכרות והחביבות עליכם, זוהי הזדמנות מתגמלת לאתר את המסרים החבויים והרציניים - חלקם חתרניים ממש, ולכל הפחות מעוררי מחשבה. במקום לזלזל בדמויות ובסיפורי הרקע שלהן, ולראות בהם בידור אסקפיסטי ותו לא, אפשר להעמיק אל תוך הסאבטקסט ולפענח אותו. לו סקורסזה היה צופה בהם מלכתחילה, וצולל אל הרבדים המורכבים יותר מתחת לאקשן, אולי היה מוצא גילוי ודעתנות. התכנים האלה נמצאים שם. ואם אתם - כמו סקורסזה, לא מוצאים טעם להרהר בהם, הרי זוהי שוב אשמתכם.
.jpg)
