"פרא אדם, ילד קטן, כואב ומכאיב": יצירתו וחייו של שמוליק קראוס - בספר אחד
כמעט 7 שנים אחרי מותו של שמוליק קראוס, אלמנתו חנה קופלר ארזה את סיפור חייו לספר מקיף, שכולל ביוגרפיה, תמונות נדירות, יצירותיו והמילים שכתבו החברים והקולגות עליו ואליו: "אדם סורר, בעל חובת לב מפעימה"
כמעט 7 שנים אחרי מותו של שמוליק קראוס בגיל 77, אלמנתו חנה קופלר ארזה את סיפור חייו לספר מקיף ועב כרס. ביוגרפיה שראשיתה בלב ירושלים, כילד חוץ בקיבוץ, החיים על הים כימאי והפריצה הכמעט מקרית אל תוך עולם המוזיקה. ומשם אל במות בארץ ובעולם, עם הרכבים שונים מהחלונות הגבוהים ועד כף התקווה הטובה, שיתופי פעולה עם מיטב היוצרים בארץ: זמרים, משוררים ובמאים וגם מחלת הנפש שגבתה ממנו מחיר כבד, חיי המשפחה והכתבות בעיתונות.
אבל הספר לא נגמר בסיפור היבש, הוא מכיל אינספור תמונות מכל התקופות, יותר מ-100 שירים של קראוס על מילותיהם ותוויהם. וגם מילים רבות שכתבו עליו חבריו ושותפיו לדרך. אלו מציירים בדרכם ודרך חוויותיהם את האיש שאחראי לנכסי צאן ברזל במוזיקה הישראלית - על מורשתו האמנותית ונפשו המסוכסכת - והניגודיות על כל שעל. מאסי דיין, דן בן אמוץ, עמוס קינן, טל גורדון, עיינה איילון, וגם קופלר עצמה, יורם קניוק, יענקל'ה רוטבליט ומיקי שביב - שמילות הפרידה שלהם מופיעות כאן.
פרא, אדם
חנה קופלרהמציאות הייתה צרה מלהכיל את נפשו הסוררת. שוב ושוב נסק מקרקעיתה, שוב נחרכו כנפיו עת הגביה עוּף ונגע בשמים. שוב נחת והתרסק, קם כעוף החול, ושב להמריא. וכך הלוך ושוב: מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. בפרקי הזמן שבין ההמראות לנחיתות האונס חדלה לאִטה יצירתו. וכך, מבלי משים, בתקופות "השקט", שהלכו והתארכו עם השנים, גאה בי הגעגוע למאניה, מעין הזדהות פרועה ובלתי צפויה עם הדחף הסמוי שלו לשבור את הכלים, לנוע, לנוע, לפרוש כנפיים ולעוף.
הערצתי את ההתאפקות העצומה שאצר בתוכו, שלא לפרוץ את סכר השפיות, שלא לקרוא דרור לנשמתו השסועה ולהתיר את מוֹסרוֹת התקינוּת שהטיל על עצמו, אשר נטלו ממנו את כוח היצירה. שהרי מי כמוהו ידע את ההִתעלות שבהשראה בעת שגאתה בו, אך לא פחות מכך - את המחיר שגבתה ממנו, כשעלתה על גדותיה. זו הייתה מלחמת גוג ומגוג, שהתחוללה בנבכי תודעתו, מלחמה שאין בה מנצח. ועם זאת, אחת לכמה שנים, כשקרא דרור לבלמיו, הרקיעה רוחו על דעת עצמה אל מחוזות עד-לא-ידע, שבהם התחוללו שיריו. והשירים התנגנו מיד בכל נימי הלבבות.
כ-100 שירים ועוד קומץ לוקטו בספר זה. יבול קטן יחסית ליוצרים אחרים, אך בל נשכח את כל תקופות הנבצרוּת, שגזר על עצמו למען השקט הנפשי של הסובבים אותו, שאהבוהו עד כלות, ואשר להם ידע להחזיר אהבה, הרבה אהבה. הטקסטים שבהם בחר היו שיקוף נטול אשליות, לעתים טרגי/רומנטי, של חייו הוא, ובמידה מסוימת - הבלחי הסִפֵּר של דור שלם.
הוא היה אמן טוטאלי, שיצירתו ההרמונית אך הדגישה את הפערים שבינו לבין העולם. המנגינות שהלחין היוו ניגוד מוחלט לכאוס ששרר בנפשו. הן הכניסו סדר מסוים בשיגעון ובלמו אותו במעט. עובדת היותו ידוע לשמצה לא הפריעה לו. להפך, הוא נעזר בשמו הרע כדי להיפטר מטרחנים למיניהם, ובכך מנע את החיכוך עם "דורשי שלומו". עם זאת, תמיד סבר שהעולם סביבו דווקא האיר לו פנים, והיה אסיר תודה לקהל שדבק בו ונהה אחריו. פה ושם הוזמן לערבים שהוקדשו ליצירתו, חלקם בלתי צפויים, כאותו ערב שנערך ביום הולדתו ה-75 במרתף שמתחת למשרדי מס הכנסה בדרום תל אביב. כל הערב קרא קריאות עידוד לצעירים ולצעירות, שעלו לשיר בליווי תזמורת ג'אז של נגנים מבוגרים, עולים מרוסיה, שמנצחם התאהב בשיריו ועיבד אותם מחדש. ואולי אף נזכר שם בלילות הרבים שבהם הוא עצמו "חרך" את הבמות ממטולה ועד אילת.
הצטרפתי אליו במסעו האחרון לכל ההופעות בתל אביב וברחבי הארץ. מאות הופעות. אחת לא דמתה לרעותה. הוא לא חדל מאִלתור הטקסטים, המנגינות, הדיאלוגים שניהל עם הנגנים, השיח עם הקהל. שפת הגוף, אופי השירה וההתנהלות הבימתית אפיינו את אישיותו החד פעמית. בכל פעם, באופן אחר וייחודי, קרנה והאירה הכריזמה הבלתי נדלית שלו, שמִגנטה את הצופים ושבתה את לִבם.
בשנים האחרונות לחייו נהג לרדת מדי בוקר לים, חמוש באוזניות, קשוב למוזיקה שאהב. היה לו שולחן קבוע בבננה ביץ', קומץ חברים, מראה הים עד קו האופק והמוזיקה האהובה עליו, שליוותה את שאון הגלים בימים של רוח. בבית היה תופס מדי פעם את הגיטרה הישנה, חושב על מנגינות חדשות, שירים שהתחיל מזמן וזנח. היה "נדלק" כשבאו נכדיי לבקר, משחזר להנאתם את שירי הילדים ונזכר באלו שעוד ביקש להלחין. היו אלה שנים של שקט, של השלמה ושל הנאה מכל הדברים הקטנים שגילה מחדש.
כשהובהל לאיכילוב, לאחר שלקה בשפעת, לא שיערתי שלא ישוב עוד לביתו; גם הוא לא שיער. כששבה הכרתו לרגע, בטרם איבד אותה לנצח, חייך אליי וביקש: "חַנוּנָה, קחי אותי הביתה"... אלה היו מילותיו האחרונות - רגע של צלילות מוחלטת, לפני ששקע אל האופל. כששמעה דודתו שרה על דבר מותו, הצטעפו עיניה. היא נאנחה ופלטה בחצי פה: "סוף סוף הוא נח. לא היה פשוט להיות שמוליק קראוס".
תל אביב, 2017
שמוליק קראוס בן 75
יענקל׳ה רוטבליט
שמוליק קראוס בן שבעים וחמש, ועד מאה ועשרים כבר לא נשנה אותו. כנראה הגיע הזמן לקבל אותו כמו שהוא ואת המוזיקה שלו כמו שהיא. כי אולי מפני שהוא כמו שהוא, המוזיקה שלו היא כמו שהיא. תמיד הרמונית, פשוטה וקולחת, זורמת בחדווה או בעצב, במנגינות מלאות יופי אמיתי, פשוט ונוגע, ללא תחכום. מה שבא מן הלב ונכנס אל הלב ונשאר בו.
אז מאיפה באים לו הניגונים האלה? שואלים אותי שוב ושוב. מה אני יודע על הקשר בין הגנטי לפואטי? בעלי ניגון מקבלים את ניגונם מהיכן שמקבלים בעלי ייסורים מתנות חסד. ושמוליק הוא אחד כזה, ואלה הן המתנות.
חִשבו על הילד הרזה, שגדל בסמטאות המלמדות לשרוד של שוק מחנה יהודה בירושלים, והאנגלים אז בארץ. חִשבו על בן לאב מן "היישוב הישן" בירושלים של הרבה לפני הציונות ולאם בת השבט האורפלי, העיר ההררית בגבול סוריה-טורקיה, שמצמיחה אנשים קשים. חִשבו על הנער הגבוה, התעלולן, שנשלח לילדות חוץ בקיבוץ צפוני, משם חזר בחור גדול וחזק, שהתגייס לחיל הים והמשיך להפליג בצי הסוחר עם הגיטרה, שנקלעה לידיו באחת מחופשות החוף, עד שהימאי, שירד מן הים להתגלגל עם הגיטרה במועדוני הדרום, מגיע לעיר הגדולה שבה ייפתחו לו החלונות הגבוהים.
הוא לא בא מן הרקע החברתי-תרבותי, שממנו צמחו כמעט כל גיבורי התרבות וכוכבי הבמה של זמנו, יוצאי הלהקות הצבאיות... ודאי לא בא מ"רקע מוזיקלי", כמו שאר המלחינים והמוזיקאים...
הוא בא ממחוזות אחרים, שבהם מפלסים את הדרך בתחבולה ובאגרוף. אבל הוא נעשה אמן. ומכאן ואילך הוא מופיע על במות, משחק בסרטים, ובעיקר - יוצר מוזיקה. רעננה ומקורית... הגיטרה שלו מביאה צליל וקצב חדשים למה שנקרא "הזמר העברי" ושירים שיהיו לנכסי צאן ברזל.
הוא גבר נאה ומרשים מאוד בקומתו ובחוסנו. בעל נוכחות גאה ובולטת. הוא כריזמטי. מרתק אליו נשים, מעורר יראת כבוד בגברים. לא איש שכדאי להסתכסך איתו. פראי, אבל גם בעל רגישות גבוהה והבנה חדה של בני אדם ושל מצבים. ואינטליגנציה חריפה. עברית וערבית, צרפתית ואנגלית, אפילו לדינו הוא למד, דרך האוזניים. כמו שלמד לנגן.
הגיטרה, כן...
לאן היו חייו של שמוליק מוליכים אותו, אלמלא כפתה עליו האמנות את עצמה? הביוגרפיה הסוערת, ההתנגשויות עם הסדר החברתי והחוק. המעצרים. האשפוזים. המחלה... לאן היה לוקח אותו כל הכאוס הזה, שמתוכו נולדת ההרמוניה?
מאז טיפסתי לראשונה אל דירת הגג בטרומפלדור 14 עם להקת כֵּף התקווה בקיץ 1970 נמשך שיתוף הפעולה שלי עם שמוליק. ככל שהגלגל מסתובב מ"אחרי עשרים שנה", "ידידותי לסביבה" ועד ל"יום רודף יום", אלבום האולפן האחרון שלו, בינתיים. ראיתי אותו במיטבו ובימים קשים. מערכת יחסים מורכבת ולא צפויה בין שני אנשים שונים כל-כך זה מזה, שיצירתם בוראת עולם משותף. הגבר הזה, הבנוי לתפארת, היום כבר בן שבעים וחמש, שהחיים חבטו בגופו לא מעט, אבל רוח הפרא שלו אינה נשברת. הוא לא יוותר לעולם.
שמוליק קראוס בן שבעים וחמש. אפשר להפסיק לנופף בקטעי עיתונים ישנים. אפשר להרגיע את הציבור ולחדול מן הצדקנות... זה הזמן לקבל אותו כמו שהוא, ואפילו להכיר לו תודה.
זה האיש, וזו המוזיקה שלו.
וגם אני מחכה לעוד.
מתוך "המיטב" - דיסק משולש
לא נשארת בחוץ
יורם קניוק
רך כחמאה, שונא חזק,
ולא דומה לאף אחד אחר.
שמוליק, פרא אדם, ילד קטן, כואב ומכאיב, המהפכן הגדול של המוזיקה הישראלית יחד עם יענקל'ה רוטבליט. הוא היה יורד מהפסים, לא ידע קרוא וכתוב, אבל היה גאון. הכרתי אותו כשהחל הרומן המשונה והטרגי שלו עם ג'וזי כץ, שהייתה רקדנית נהדרת. קראוס היה מזיז את הקירות של תיאטרון גיורא גודיק, ואני הייתי מנהלו האמנותי של התיאטרון. בשביל שמוליק קירות היו הטיות דקדוקיות. דאגנו לג'וזי וגם לתיאטרון, כשהיה חודר באמצע הצגה והשניים רבו והתפייסו כמו כל אהבה גדולה. כששמע שהייתי פעם ימאי, נוצרה בינינו שביתת נשק, שמעולם לא הופרה.
יקי יושע, שביים בסוף שנות ה-70 סרט, שהיה מבוסס על ספרי "סוסעץ", הבריק בהחלטתו לתת לשמוליק את התפקיד הראשי. בעת עשיית הסרט נהיה שמוליק אני, ואני נהייתי שום דבר. הוא לבש את הפרסונה שלי, הלך בעיר עם מצלמה וטען שהוא סוסעץ ושהוא עושה עליי סרט.
הרגע הקסום לי ביותר משם, אולי אחד הקסומים שאני זוכר באיזשהו קולנוע, ולא רק ישראלי, היה ששמוליק, כסוסעץ - כלומר אני - מביט בעצב ביום ביאתי לעולם. נראה לי, שהעצב היה שם, כי נולדתי אחרי שלושים ושמונה שעות צירים של אמי. הוא שיחק אותי מבויש ופסימי, מביט בלידת עצמו שהוא אני, ובוכה כמו שבטח גם אני בכיתי אחרי שלושים ושמונה שעות הצירים.
מעטים ראו את הסרט, שהיה אחד הסרטים הישראליים היפים ביותר, וחוץ משמוליק היו בו שחקנים מצוינים, כמו גדליה בסר, וגם אריק לביא, אריה אליאס וג'וזי היו שם. המבקרים חיפשו עוד ועוד רסיסי שנאה. ו"העם"? הוא לא בא, גם שמוליק ידע שזה היה שיא יצירתו, גם אחרי השירים המצוינים והחד-פעמיים שכתב ושר.
אחרי שנים נסעתי פעם להרצאה בקיבוץ בעמק. ירד גשם זלעפות. ברדיו השמיעו את השיר סוסעץ, שזה קניוק באוקראינית, ועצרתי לחייל רטוב שנכנס למכונית. הוא רעד כשהקשיב לשיר, ואני כמעט בכיתי מאהבתי לשמוליק, שנותרה עד לימיו האחרונים, והחייל אמר: "קראתי את הספר, תשעה באב! ראיתי את הסרט - יום כיפור! אבל השיר - על הכיפאק!"
פרא אדם, שמוליק. היית רך כחמאה. היית מקל חובט בכוח. היית במאבק עצוב ומפואר נגד עצמך. אהבת חזק. שנאת חזק. היית גדול, ולא היית כמו אף אחד, היית אתה עצמך גם כשהיית אני, ואהבתי אותך. אני זוכר ששנים רבות היינו נפגשים לכמה דקות בקפה תמר בתל אביב, היית מושיט את ידך ולוחץ חזק, כמו שלמדת, ואומר "סוסעץ!" והייתי עונה "סוסעץ!" כמו סיסמה לעולם ועד, כמה שזה לא יימשך.
"ידיעות אחרונות", 22 בפברואר 2013
רוץ שמוליק רוץ
מיקי שביב
קל לכתוב הספד. מכתם זה אינו הספד. זהו קול קורא, לחופש רוח האדם, באשר נוצר וכפי שהילך בשדות חייו.
מקטנות אהבתי את שמוליק קראוס. את השירים, שייצגו את כל מה שהלב ביקש שיקרה קוסמופוליטית, כאן אצלנו בישראל ובשירים דוברי עברית. ג'וזי, שמוליק ואריק נשמעו כמו שאר המוזיקה העולמית, ועד היום הזה אין להם תחליף או מקבילה. כששיר של החלונות הגבוהים עלה לרדיו, חוץ מהעברית, דבר לא הסגיר את העובדה, שהיינו חלק ממצלול העולם כולו. שמוליק חי ופעל רוק, ילן-שטקליסי, אבותי ואמהותי, ביטניקי, היפי, עצמאי, ישראלי ובינלאומי, באִבחה אחת של בחור, שעושה לא רק מה שבא לו, אלא מה שמחויב מעשה. שמוליק היה ונותר מהפכן. התשובה הישראלית הנכונה, הגזעית והאמינה ביותר לרוק פופולרי ישראלי.
כששבתי מגלות א' בחו"ל, פגשתי את שמוליק, אחד על אחד, בירקון פינת טרומפלדור, מול ים גלוי... ושמוליק, שמעולם לא דיבר אליי קודם לרגע ההוא, חייך חיוך יפה וממזרי, שגילה לי באחת גם את תנועתו בשטח וגם את פנים לִבו. "שמעתי שהייתה לכם (טנגו) הופעה בפינגווין. נורא רציתי לבוא, אבל ההורים לא הרשו לי".
צחקנו. שנינו היינו אחרים אז, אבל הים אותו הים. אחר כך באו תקליטים שלו, ששמחתי לנגן בהם ולהכיר את מזרה האימה הלבבי הזה לעומק רב יותר. כילד, העיתונים ליבּוּ פחד. סיפורים סנסציוניים, שערוריות, אלימות, כל מה שמוכר עיתון. משגדלתי והפסקתי לקרוא עיתונים, השתחררתי כליל משפך הדיו הקלוקלת, וקל מאוד היה לעבור משמוליק של העיתונים לאדם הגדול, החזק, החלש, היפה פנים וחוץ הזה, ולהתאהב בפשטות הארצית שלו, זו שהביאה עלינו את ברכת שיריו.
לאחר המסיבה אצל מאיר אריאל ותרצה, בדירה עם הגב לים, שאותה ניסה שמוליק, מעשית, לעזוב בטכניקה מבוסמת אל מעבר למעקה המרפסת, קומה ג'... מכל באי הנשף, איכשהו לי היה הכבוד לתפוס ברגליו ולמשוך אותו חזרה, להמשכה של המסיבה. למן הלילה ההוא תכפו ביקוריי בדירתו, זו שאל מרפסתה יצא אורי זוהר, ומייד חזר עם המשפט, "אני יודע! - החלונות הגבוהים". אותו מקום, זמן אחר. אותו אדם, שלא הייתה עצם אחת בגופו שלא הייתה שבורה, שהיה שלם ומלא בכוח בלתי נתפס והגיע לגבורות, היה גם הראשון, שלא האמין בכך. "אף פעם לא האמנתי, שאעבור את ה־35", היה אומר. הוא היה קלאסה עולמית בתכלית, אבל כזה שהמציא את עצמו ונתאפשר רק בארץ ישראל. נחום-תקום לתפארת האדם. נפילותיו היו חלק מהצלחותיו. לא יעזור ואין צורך לאבחן אינדיבידואל מלא כשמוליק. הוא השתייך לאלה שאבחונם עקר מעיקרו. יש פיזיולוגיה ויש מיתולוגיה. שמוליק היה מיתוס שלעולם לא יופרך. השירים שהשאיר אחריו, אלה שפיארו את עברו החלוצי ועד וכולל אלה שהלחין בעבודתו האחרונה - "יום רודף יום" (לעוד סט מילולי כליל יופי, של רוטבליט), הם שיאנישו את מעשה חייו לעולם ועד.
בדמי ימיו הביע שמוליק באוזניי צער אמיתי, על שלא התיר לג'וזי להיענות לחיזורי התעשייה ולהתקין לעצמה בלונדון קריירה עצמאית. שמוליק ידע גם צער. את זה לא כתב אף עיתון. הייתה בו רגישות של ילד לאורך כל חייו. ילד עיקש, חזק בגוף ובנפש, לוקח מה שבא לו, חסר סבלנות לבולשיט, אמן שחי את עקרונותיו, צודק או לאו. מנגינות, שהביא מעצמו ומן הסובב אותו, כאלה שגורמות לרצות לשיר עוד ועוד מהן, היו המשך ישיר למשיחות מכחול של גדולי הציירים ומעצבי השיש והברונזה בתקופה המודרניסטית.
בשנותיו האחרונות ישבנו לא מעט בדירה בטרומפלדור. שמוליק ביקש שאשמיע לו שירים חדשים. עיניו אורו. מצאתי את עצמי מוחמא כששמוליק אמר: "החתיכה הזאת לא רעה", בהתכוונו לשיר; הוא ששיריו לעולם לא ינוס לֵיחם, הוא שאירח את ג'וש ווייט במועדון שהריץ בבאר שבע אי מזה בשנים, הוא שכיכב בסרטים שצילם ללא תסריט ומכר, בזכות מבע עיניו בכל פריים. כי כששמוליק תפס ממך, המילים איבדו את משמעותן.
האיש הקשה והכה חביב הזה מטרומפלדור על הים הילך קסם על עם ישראל. שמוליק לא היה קוסם. הוא היה הקסם עצמו. אדם סורר, בעל חובת לב מפעימה. ילד שהתעקש, ובצדק, להישאר ילד. הוא לא נתן לעולם לבחוש בנשמתו. הוא נתן מתנות. אין אלא להודות על היותנו בסביבה. תמיד טוב להיזכר בך, שמוליק, ואיך אפשר שלא. בלעת אותנו חיים, וטוב לנו ברחמך.
אותך, אפילו הזמן, שום זמן, לא יבלע.
נוח בשלום, אהוב.
הרצליה, 2016
לפנייה לכתב/ת 
