הצצה לציפורים הנודדות לישראל
עשרות מיליוני ציפורי שיר נודדות במהלך עונת הסתיו לישראל, חלקן יישארו לבלות את החורף בארץ. הכירו את הדרור הספרדי, הנחליאלי הצהוב, הפרוש המצוי, עפרונן קצר אצבעות והחנקן הנובי
כ-280 מיני עופות נודדים חולפים דרך ישראל מדי שנה. הנדידה מתחילה כבר באמצע הקיץ, אז מתמלאים מקווי מים רדודים במיליוני חופמאים נודדים ובהמשך מתמלאים השמיים בציפורי שיר שחלקן חולפות כאן במספרים גדולים מאד, כדוגמת עלווית אפורה, נחליאלי צהוב, מיני פיפיונים, מיני סנוניות ועוד.
רוב הציפורים הללו נודדות בלילה, ואנחנו הצפרים בדרך כלל רואים ומתעדים אותן באתרי העצירה שלהם - שדות, חורשות, גינות ומקווי מים.
עשרות מיליוני ציפורים בשמיים
גם בתקופה של סוף הסתיו וחודשי אוקטובר-נובמבר, עשרות מיליוני ציפורי שיר ממינים רבים, ביניהן פרושים, חורפים, פצחנים, פיפיונים, כחלים, נחליאלים לבנים, מגיעות מהים לחופי ישראל ב"נדידה אקטיבית", כלומר חותרות בכנפיים בניגוד לעופות דואים, שאינם משתמשים כמעט בחבטות כנף.
ניתן ממש לצפות בלהקות הנודדות שחולפות בגבהים נמוכים יחסית מעל החוף. ישנם ימים בהם ניתן לצפות בעשרות אלפי ציפורים ממינים רבים בבוקר אחד. אילו היינו פורשים רשת של צפרים מנתניה ועד זיקים לדוגמא, היינו יכולים בחלק מהבקרים לצפות במאות אלפים ואולי אף יותר.
העופות הנודדים מתחלקים לחולפים - אלו שרק עוברים בנדידה, חורפים - מבלים כאן את החורף ומקייצים – מבלים את החורף באפריקה ובאביב מקננים בישראל או צפונה יותר. על פי הערכות שונות, מדי שנה חולפים אצלנו כ-600 אלף חסידות, כ-50 אלף שקנאים, כ-100 אלף עגורים וכמיליון עופות דורסים, בסה"כ.
לכן, ה"מסה" הגדולה של הנדידה מורכבת ממגוון גדול מאוד של ציפורים קטנות (בעיקר ציפורי שיר), בינוניות (למשל חופמאים וברווזים) וגם מינים גדולים יותר כמו אנפות וכפנים.
זיהוי מיני הציפורים מחייב הכרה של הקריאות שלהן, שכן מדובר בציפורים קטנות יחסית שגם אם אינן עפות גבוה, קשה לצפות בהן בשל גודלן. הצפרים המיומנים שמכירים את הקולות מזהים מינים רבים שנודדים ממש בימים אלו מעל חופי ישראל.
ומה לגבי הסכנות לציפורים הללו? בצפון אמריקה ובאירופה ישנה תופעה מוכרת של מיליוני ציפורים שנהרגות מדי שנה כתוצאה מהתנגשות בבניינים גבוהים ובישראל, יש מעט מידע על כך. יש מקרה אחד ידוע - לפני כ-15 שנים נהרגו אלפי עלוויות אפורות כשהתנגשו בבניין זכוכית ברמת גן, במשך כשבועיים.
לאחר שהצטברו העדויות והתמונה הכללית המצערת עמדה לנגד עינינו, הצלחנו למנוע את ההתנגשויות ע"י יצירת מחסום סביב קירות הזכוכית של הבניין. מאז, המקרה לא חזר על עצמו.
הצצה לחלק מהמינים שמגיעים אלינו:
הדרור הספרדי מתלהק ללהקות גדולות בשדות חקלאיים ובשטחים טבעיים. זוהי ציפור השיר היחידה בארץ שמקננת במושבות גדולות וצפופות, בדומה לאורגים של אפריקה.
באופן כללי דומה לדרור הבית, אך נאה ומרשים ממנו. הנקבות דומות מאוד לנקבות דרור הבית ונבדלות מהן בעיקר בפספוס חום, דהוי למדי, על החזה וצידי הבטן. הזכרים ניכרים בכיפה חומה-ערמונית, מנוגדת לפס-גבה לבן, לחי לבנה וסנטר שחור, וכן בפספוס שחור בולט על החזה ובצידי הבטן.
צבעים אלה מתבלטים בהדרגה במהלך החורף ולקראת עונת הקינון כתוצאה משחיקת קצות הנוצות (שהוחלפו לאחר עונת הקינון הקודמת). קולו עמוק יותר ופחות צייצני משל דרור הבית.
הדרור הספרדי הוא ציפור חברותית המקננת על עצים הרחק ממקומות יישוב. מקנן בדרך כלל במושבות צפופות, המכילות עשרות ואף מאות קינים כדוריים, הנבנים על עצים דוגמת שיטה ושיזף, אך לעיתים גם על אטדים, דקלים ועצים אחרים.
הדרורים עשויים גם לאמץ קינים גדולים של חסידות או דורסים, ולבנות את קניהם בינות לענפי הקן הגדול. בעבר קרו מקרים שמושבות גדולות וצפופות גרמו לקריסת העץ שעליו נבנו.
הדרור הספרדי נפוץ מספרד ופורטוגל במערב, דרך דרום אירופה, צפון אפריקה והמזרח-התיכון, עד לקזחסטאן, מערב סין וצפון הודו במזרח. בתחום זה תוארו שני תתי מין.
בישראל - יציב, מקייץ וחורף שכיח באזורים של כרי מרעה פתוחים, שדות חקלאיים וערבות עשב עם עצים פזורים.
מקנן במרבית חלקי הארץ (למעט אזורים מיושבים בצפיפות ואזורים צחיחים מאוד). נפוץ יותר בעמקים הצפוניים, לאורך בקעת הירדן, הגליל המזרחי ומזרח השומרון, ובמיוחד בשפלת יהודה ובצפון הנגב.
מרבית האוכלוסייה המקננת מגיעה לאתרי הקינון במרץ-אפריל ועוזבת ביוני-יולי. בחלק מהאזורים נשארת אוכלוסייה יציבה, אך גם היא מבצעת שוטטות מקומית לאחר הקינון. האוכלוסייה החורפת מגיעה במהלך אוקטובר-נובמבר ועוזבת בפברואר-מרץ. לאחר עונת הקינון ובמהלך החורף נראות לעיתים להקות ענק, במיוחד בשפלת יהודה ובבקעת הירדן, והללו מבצעות תמרונים אוויריים מרהיבים בעת ההתכנסות ללינה משותפת, בדומה ללהקות זרזירים.
בעונות הנדידה הוא חולף שכיח מאוד, בסתיו מאמצע ספטמבר ועד לאמצע נובמבר, אז ניתן לראות להקות בנדידה פעילה במהלך היום גם במרכז הארץ, במיוחד סמוך לקו החוף. בנדידת האביב הוא שכיח יותר במזרח הארץ ולאורך בקעת הירדן, בעיקר במרץ - אפריל.
ציפור שיר קטנה ועדינת מראה, בגווני צהוב-ירוק-חום, בעלת גוף מאורך, זנב ארוך ומקור עדין ודק המשמש לתפיסת חרקים קטנים המהווים את מזונה.
קיימת דו-צורתיות זוויגית, היינו הזכרים והנקבות נבדלים במראם. הזכרים ניכרים בצבע הצהוב העז בחלקיהם התחתונים, בגב ירוק חום ובדגמי ראש ברורים (משתנה בין תתי המינים הרבים) ואילו הנקבות דהות יותר.
הנחליאלי הצהוב מבלה זמן רב בהליכה או ריצה מהירה עם הפסקות פתאומיות על הקרקע, שם הוא גם מוצא את עיקר מזונו. מעופו מתאפיין בתנועה גלית, הנוצרת על ידי נפנוף כנפיים המעלה אותו מעלה ואז הפסקה וגלישה כלפי מטה לסירוגין. נוטה לנענע את זנבו מעלה מטה בעומדו על הקרקע ומכאן מקור השמות המדעי והאנגלי של הסוג נחליאלי (Wagtail).
מקנן בסבך נמוך על הקרקע ובשוליים של מקווי מים כולל יערות לחים וקרחות יער מוצפות. במהלך נדידה עוצר במחוזותנו למנוחה ואכילה באזורים לחים, בגדות מים, בשדות שלחין או בקרבת עדרי בקר.
קיימים עוד שלושה מיני נחליאלי המבקרים בארצנו הניתנים לבלבול זה עם זה. הנחליאלי הזנבתן והנחליאלי הלימוני ניכרים בגב אפור המבדיל אותם מגיבורנו. לנחליאלי הזנבתן הזנב הארוך מבין המינים, בעוד זנבו של הצהוב הוא הקצר ביותר. לנחליאלי הלבן, המוכר והשכיח במחוזותנו בימות החורף אין צהוב כלל.
הנחליאלי הצהוב מקנן בכל אירופה, ברוב שטחה של אסיה עם חדירה לצפון מערב אמריקה (דרך מיצרי ברינג) ובצפון אפריקה. חורף באפריקה מחבל הסאהל (מדרום למדבר הסהרה) עד לדרום היבשת, בדרום אסיה ובאיים בדרום מערב הפסיפי.
בתחומי תפוצתו הוגדרו 14 תת מינים הנבדלים זה מזה בעיקר בדגם הראש של הזכרים. קשה עד בלתי אפשרי להבדיל בין תתי המינים השונים בקרב הנקבות והצעירים.
בישראל - חולף מצוי בכל חלקי הארץ בעיקר באזורים מישוריים. נדידת הסתיו - יולי עד נובמבר (מקדים את הנחליאלי הלבן בחודש לערך). גלים עיקריים מאמצע ספטמבר עד תחילת אוקטובר.
נדידת האביב: פברואר עד יוני. גלי נדידה עיקריים מרץ-אפריל. חורף נדיר בעמקים המזרחיים.
הפרוש המצוי הוא ציפור של חורשים, יערות, פארקים ומטעים, והוא נצפה גם בגינות בתים ובשטחים עירוניים. קריאותיו מסגירות פעמים רבות את נוכחותו ("צואאיייפ" מוזיקלי ובתעופה "צ'ווופ" רך וסתמי).
אוכל הזרעים השכיח ביותר באירופה וגם אצלנו בחורף. על שמו קרויה משפחה גדולה של ציפורי שיר צבעוניות, אוכלות זרעים ומתלהקות, שמקורן עבה וקצר, זנבן מפורץ קלות ומעופן גלי.
הפרושיים הם זמרים נהדרים ונמנים עליהם מינים המטיבים לשיר דוגמת הפרוש הקנרי ("קנרית") המפורסם בשירתו ופופולארי כציפור כלוב.
זיהוי הפרוש המצוי קל למדי בזכות שני פסי הכנף הלבנים, המזכירים דרגות רב"ט, ושולי הזנב הלבנים. לזכרים כיפה ועורף בצבע כחול-צפחה, פנים וחזה אדמדמים, מצח שחור ועל-שת ירקרק. הנקבות והצעירים חומים אפרפרים, וגם אצלם בולטים פסי הכנף והזנב.
לזכרים ולנקבות הרגלי נדידה שונים. בתום עונת הקינון "פורשות" הנקבות מן הזכרים ויוצאות למסע נדידה ארוך יותר (כלומר הן חורפות יותר דרומה בדרך-כלל), ואילו הזכרים חורפים בקווי רוחב צפוניים יותר וחלקם אף נשארים באירופה. בסוף החורף מקדימים הזכרים לשוב לאזורי הקינון ואילו הנקבות מגיעות כשבועיים אחריהם.
השם המדעי coelebs שפירושו "רווק" ניתן לפרוש המצוי על ידי קרלוס לינאוס בכבודו ובעצמו, שחי בשבדיה ובחורף היה רואה פרושים זכרים בלבד. השמות במרבית השפות מתייחסים לתכונה זו של הפרוש. מנדלי מו"ס כינה אותו "גף", כי "בגפו יבוא ובגפו ייצא". גם פירוש שמו הערבי ("בישופ") על שם התנזרות הזכרים מן הנקבות (מויאל, 1991).
תפוצת הפרוש המצוי משתרעת על פני כל אירופה, למעט אזורי הטונדרה הצפונית, ומזרחה עד למרכז אסיה וכן לצפון אפריקה.
בישראל - חולף וחורף שכיח מאוד. נדידת הסתיו מתחילה במחצית השנייה של אוקטובר והיא מתעצמת בתחילת נובמבר. מאות-אלפי פרושים (ואולי מיליונים) חולפים את הארץ בחזית רחבה במהלך הלילה, ונדידתם נמשכת לעיתים גם בשעות הבוקר המוקדמות. בספירה שיטתית שנערכה בחוף תל ברוך בסתווים של 1983, 1984 נספרו מעל ל- 100,000 פרטים בכל עונה.
במהלך החורף נצפה בכל הארץ כמעט, למעט באזורים של מדבר צחיח.
מרבית הפרטים החורפים בארץ הם נקבות (הזכרים מהווים כ- 30 עד 40 אחוז). לקראת סוף פברואר - תחילת מרץ עוזבים מרבית הזכרים, ואילו הנקבות נוטשות את מחוזות החריפה בעיקר בשבוע השני והשלישי של מרץ.
טריסטרם (1884) מצא את הפרוש דוגר במורדות החרמון, אך אין עדויות מאוחרות לקינון הפרושים בארץ, למרות שפרטים בודדים נצפים מידי פעם בעונת הקיץ. אם זאת, הפרוש מוכר כמקנן בלבנון כך שסביר יהיה לגלות את קיניו גם בישראל. כמעט שלושה מיליון פרושים מצויים מתים מדי שנה כתוצאה מציד בלתי חוקי.
עפרוני קטן למדי, קטן באופן ברור מעפרוני מצויץ, בהיר ובעל פספוס עדין. מתלהק לעתים קרובות.
בעל שונות בגוונים, בין פרטים אפרפרים - חוליים, לפרטים בעלי גוון חלודי עשיר יותר. המקור עבה למדי אך מחודד. דגם הפנים עדין. פספוס עדין בצידי החזה, לעתים מופיע כתם צדי-חזה כהה בולט למדי.
הגב מפוספס בעדינות. חישוף האברות קצר מאד. קריאת התעופה אופיינית, 'ברררט'.
תפוצה ומגמות אוכלוסין - דוגר בשדות יבשים פתוחים ובמישורים מדבריים בעלי צמחייה נמוכה. מצוי על פני שטח נרחב מדרום מערב אירופה וצפון אפריקה דרך המזרח התיכון מזרחה דרך מרכז אסיה לסין ולמונגוליה.
בישראל - חולף מצוי. דוגר בצפיפויות נמוכות ובצורה מקומית ברמת הגולן, בגליל המזרחי, בגלבוע ובשולי עמק בית שאן, ובנגב המרכזי והמערבי.
חנקן הנובי הנו ציפור שיר בינונית והוא הקטן מבין החנקנים. דומה לקרוביו החנקנים במבנה גופו עם כנפיים קצרות ומעוגלות וזנב מאורך. חלקיו העליונים, כולל הזנב, שחורים (זכר) או בצבע אפור כהה (נקבה), עם מצח לבן וכתמים לבנים בשכמות ובבסיס אברות היד - אשר בולטים מאוד בתעופה.
חלקיו התחתונים לבנים וצידיהם כתומים חלודים. דו-צורתיות זוויגית (הבדלים במראה בין הזכר לנקבה) ניכרת בעוצמת הצבעים, קרי צבעי הנקבה דהים יותר. דגם הצבעים יוצר מראה אופייני של שחור-לבן בזמן התעופה וזהו סימן שדה המבדיל את החנקן הנובי ממני חנקנים אחרים.
דגם הראש אופייני בעל פנים ומצח לבנים ופס שחור הנמשך מהעין אחורה אל הכיפה השחורה.
המקור חזק, פחוס ומאונקל בקצהו.
זהו בעצם כלי העבודה העיקרי של החנקן אשר ניזון בעיקר מחרקים גדולים ופרוקי רגליים אחרים אבל אינו בוחל גם בלטאות, עכברים ואף בציפורי שיר קטנות ותשושות במהלך נדידתן. את טרפו הוא מאתר מעמדת תצפית מוגבהת, בדרך כלל בשולי עצים עוטי עלווה.
תכונה זו מבדילה אותו מחנקנים אחרים הנוטים לעמוד בעמדות תצפית חשופות יותר. את מזונו הוא תופס בעיקר על הקרקע אך יודע גם לצוד חרקים מעופפים כדרכן של החטפיות (fly catching)
מקום חיותו ביערות פתוחים, מטעים או נופי פארק. לא פעם בסמיכות לשטחים חקלאים. הקן עגול, קעור ובנוי מגבעולים אשר מודבקים בעזרת קורי עכביש. בניית הקן היא מלאכת מחשבת. הקן ממוקם על ענף אופקי ומוסתר היטב בתוך העלווה.
בישראל - חולף מצוי למדי בכל רחבי הארץ. מקייץ ומקנן שכיח בחבל הים תיכוני בצפון הארץ ובמרכזה. נדידת הסתיו מתרחשת בין אוגוסט לדצמבר ומגיעה לשיאה בספטמבר. נדידת האביב במרץ-יוני והשיא באפריל-מאי.
החנקן הנובי נראה במספרים גדולים יותר באביב מאשר בסתיו מה שיכול להעיד כי בסתיו צירי הנדידה מזרחיים יותר. למרות היותו ציפור יחידאית (סוליטרית) שאינה מתלהקת, תצפיות בארץ הראו גם התקבצויות של כמה עשרות פרטים באותו אזור. כמו כן נוהג לשמור על טריטוריה קטנה בחניות הביניים במהלך הנדידה.
דן אלון, מנהל מרכז הצפרות הישראלי של החברה להגנת הטבע
לפנייה לכתב/ת 
