"האירי" של סקורסזה: שלוש שעות וחצי שמצדיקות אוסקר
בסרטו החדש מרטין סקורסזה סוגר מעגל עם עולם הגנגסטרים, שליווה אותו מראשית הקריירה, ומפגין שימוש מבריק בטכנולוגיה שמצעירה את כוכביו, רוברט דה נירו ואל פצ'ינו. התוצאה לא פחות ממבריקה, מוזרה ולרגעים מפחידה
כמה ימים אחרי הצפייה הראשונה בסרטו המדובר של מרטין סקורסזה, "האירי" (The Irishman), אני עדיין מתקשה להגדיר מהו הסרט עבורי. זוהי יצירה מרשימה מאוד, שכמו מסכמת את סרטי הגנגסטרים שעמם מזוהה סקורסזה - "החבר'ה הטובים" כמובן, אבל גם "רחובות זועמים", "קזינו", "השתולים" וסדרת הטלוויזיה בהפקתו, "אימפריית הפשע", ושני הכוכבים - רוברט דה נירו ואל פצ'ינו, עושים את תפקידיהם הטובים ביותר מזה עשורים. השימוש שהסרט עושה בטכנולוגיה הדיגיטלית של "הצערה" (de-aging) אינו מהווה הישג גרידא, אלא גם יוצר אפקט משונה, בעיקר כאשר אנו יודעים כיצד השחקנים נראו בצעירותם (וזה לא כפי שהם נראים בסרט), שתוצאתו לא פחות ממבריקה. וכן, זהו גם סרט הדגל של נטפליקס, ואחד המועמדים הבולטים לזכייה (מוצדקת) באוסקר השנה.
מצד שני, זהו סרט לא אחיד ברמתו, לפחות בכל הנוגע לתסריט שכתב סטיבן זייליאן ("רשימת שינדלר") לפי ספרו הלא-בדיוני של צ'ארלס ברנדט, I Heard You Paint Houses. הספר מבוסס על וידויו של פרנק שירן, שעל ערש דווי הודה בפני עורך דינו, ברנדט, ברציחתו של ג'ימי הופה, נשיאו המושחת של איגוד נהגי המשאיות באמריקה שנעלם באורח מסתורי ב-30 ביולי 1975. בעוד שתי השעות הראשונות של הסרט שאורכו 3 שעות ו-29 דקות מכילות חומרים מוכרים מדי, ודאי מעבודותיו הקודמות של סקורסזה - כולל הקריינות הבלתי נמנעת בגוף ראשון מפיו של שירן - הרי שחלקו האחרון עובר לפאזה מהורהרת וקיומית יותר, שמזכירה אף את סרטיו הסגפניים של רובר ברסון ("הנידון למוות ברח"), בתוספת רגש אשמה קתולי.
אנו פוגשים לראשונה את שירן (דה נירו) באחרית ימיו, בבית אבות, כאשר הוא נזכר במה שקרה עשורים קודם לכן – בפגישתו, בשנות ה-50, כשהיה נהג משאית בשר, עם ראסל בופאלינו (ג'ו פשי), ראש משפחת פשע מפנסילבניה שהוא הופך ל"חייל" בשירותו. בהמשך, הוא מתבקש על ידי הבוס לעבוד בעבור ג'ימי הופה (אל פצ'ינו). קשריו של הופה עם מנהיגי הפשע המאורגן ברחבי ארה"ב הם אלה שאפשרו את עלייתו המהירה לתפקיד שהפך אותו מפורסם לא פחות מאלביס פרסלי והחיפושיות. בתמורה, הוא אפשר לראשי המאפיה להשתמש בכספי קרן הפנסיה בת מיליארדי הדולרים של איגוד נהגי המשאיות כבנק הפרטי שלהם. למעשה, אלמלא הופה - לא הייתה לאס וגאס מה שהיא היום. הכספים שהלווה למאפיה שמשו להקמת בתי הקזינו הראשונים בה.
עוד ביקורות קולנוע:
הופה, שבשנת 1957 התמנה לתפקידו, פנה אל מקורבו בופאלינו כדי שימצא לו בריון צמוד, וכאשר זה קישר בינו ובין שירן אמר לו הופה "שמעתי שאתה צובע בתים" - ניסוח מכובס למחסל (הצבע הוא הדם שניתז על הקירות). שירן, לדבריו, ענה לו שהוא עושה גם "עבודות נגרות", כלומר נפטר מהגופות לנצח. לפי המדווח, במהלך השנים בהן עבד שירן עם בופאלינו והופה הוא "צבע" לא פחות מ-25 "בתים", ובתמורה לעבודתו בשירותו מינה אותו הופה לראש סניף איגוד נהגי המשאיות במדינת דלאוור, והשניים נהפכו לחברים קרובים. מי, אפוא, היה יכול להיות מתאים יותר לחיסולו של הופה כאשר בנסיבות שנוצרו בהמשך, המאפיה החלה לחשוש ממה שהופה יספר בנוגע להלוואות שנתן - מאשר שירן (הופה, שישב בכלא לאחר שהורשע בעבירות שוחד, שוחרר ב-1971 והחל מיד לפעול לחזרה לתפקידו, על אף אזהרותיה של המאפיה).
"האירי", במובנים רבים, הוא היפוכו של "החבר'ה הטובים" מ-1990 שאליו ניתן להשוותו. אין בו שמץ של אותה גלוריפיקציה (גם אם כוזבת) של עולם הגנגסטרים, כפי שזו השתקפה בסרט ההוא מבעד לפרספקטיבה של צעיר אירי-איטלקי שמצטרף למאפיה וחווה מוקסם את צדדיה הזוהרים והאלימים. אדרבא, יש משהו עצוב, מלנכולי, זקן ונטול חיים בתיאור הנוכחי - משהו שרק משתלב בעולם בובות השעווה שתהליך הדה-אייג'ינג מייצר (כן, זה עובד, גם אם לא באופן מושלם). הגבריות המתפרצת של סרטי הגנגסטרים הקודמים של סקורסזה נדמית עתה מרוששת. עם זאת, הנשים בעולם הגברי הזה (בולטת בהן אנה פאקווין בתפקיד בתו הבכורה של פרנק) אינן יותר מאשר רקע, לרוב מעשן.
הסרט עוקב אחר הדרך שבה פרנק שירן נהפך למחסל בשירות המאפיה, גם אם לא ממש מסביר אותה. פלאשבק קצרצר, אולי אפילו מיותר, מראה אותו רוצח שני שבויים גרמנים בזמן שירותו במלחמת העולם השנייה - אך אין בכך כדי לשכנע, אלא אם (והסרט אינו מבהיר זאת) פועלו בהווה הוא תוצאה של הטראומה מהעבר של הפשע אותו ביצע בפקודה. המשבר המוסרי שאליו הוא נקלע בחלקו החותם של הסרט אינו נושא אומנם את החותם הדתי העמוק שנכח בעבודותיו המוקדמות של סקורסזה - למשל, ב"רחובות זועמים" - וגם לא מבקש להדגיש את התהום הרגשית אליה הוא נופל. אבל גם אם ניכרת פה חזרה על תמה שבה כבר עסק סקורסזה בצורה מעניינת יותר (ע"ע "השור הזועם"), קשה שלא לצפות מרותקים בפרנק, שבשלב הזה כבר עושה את הדבר היחיד שהוא יודע. זהו אדם שעל סף מותו ביקש להפוך את חייו נטולי המשמעות לאגדה.
במובן זה, ההישג הטכנולוגי משתלב היטב עם היעדר הרגש. התחושה היא שאיננו צופים בבני אדם אלא בסוג של מריונטות רצחניות. דה נירו, פצ'ינו ופשי נעים בגרסה הדיגיטלית הצעירה שלהם בדיוק כפי שהם נעים בגילאים הנוכחים שלהם (76, 79 ו-76, בהתאמה), והתוצאה בעיקר מוזרה ומפחידה. כאילו מדובר בחיים-מתים, צעירים-זקנים, נוכחים-נעדרים. הזיכרון מלווה פה באימה. אלה לא השחקנים כפי שאנו זוכרים אותם בצעירותם, ודימוייהם מאותה תקופה בסרט מתרוקנים לגמרי מחיים. נדמה שעולמם הוא השאול, והתחושה הזו משתלבת ברוע הקר והמנוכר ש"האירי" משרטט ביעילות רבה כל כך.
מה שמחזיר אותנו אל סקורסזה, היחיד מבני פמלייתו הקולנועיים (הארווי קייטל אף הוא צץ בסרט בכמה סצינות) שלא עובר את תהליך ה-de-aging. סקורסזה שב פה אל מכורתו ואל השחקן המזוהה עמו, דה נירו, אולי גם קצת כדי להיפרד, ואולי כדי לעסוק בצורה ישירה, מהורהרת יותר, במוות שהעסיק אותו מראשיתה של יצירתו. אגב כך, יש בסרט "גאג" חזותי חוזר, שבו כתובית המופיעה על רקע הדמויות השונות מבשרת לנו על הדרך, על פי רוב אלימה, שבה תמצא כל אחת מהן את מותה. "האירי", במובן זה, הוא "גראנד פינאלה", אולי לא של הקריירה של סקורסזה, אלא של אפוס פשע שראשיתו לפני כמעט חמישה עשורים.
