הוא כמעט נהרג בנפילה מצוק, ואז לקח 9 פעמים את אליפות הארץ בגלישה

(צילום: יעקב מדר)

6:30 בבוקר, חוף זבולון בהרצליה. אביב ואקנין מחכה ליד המדרגות עם גלשן ומצלמת DJI. בשעה הקרובה הוא ילמד אותי כמה מהדברים שעזרו לו לשלוט בתחרויות גלישה במשך כמעט שני עשורים, עם תאונה אחת שכמעט הרגה אותו בין העשור הראשון לשני, ועם תשע זכיות באליפות הארץ בגלישה שהגיעו אחריה.

במקום שבו המים פוגשים את החול, הם מערבבים אותו עם צדפים ואבנים קטנות. אנחנו מתחילים עם כמה מתיחות כדי להכין את שרירי הידיים, הרגליים והגב לקראת סשן גלישה. "גולש טוב צריך ידיים ורגליים חזקות", מסביר ואקנין. "זה העיקר. הבטן והגב מצטרפים בדרך". הגמישות, הוא אומר, משפיעה על איכות הביצועים וגם מונעת פציעות. ואקנין מבין בגלישה, ביצועים ופציעות. אני עדיין מנסה להבין בחימום.

ואקנין נולד בנוף ים, לא רחוק מחוף סידני עלי. ילד ים, שבילה את רוב הילדות על החוף, בלי חולצה ובלי נעליים. בגיל שבע הוא עלה על גלשן של "אולטרה ווייב" ומאז לא יורד מגלשנים, מנסה להשתפר, לדייק ולהתחבר לכל גל מחדש. בגיל 13 התחרה בפעם הראשונה, וזכה במקום הראשון. הוא התמכר לגלישה, לניצחונות ולים. מכיר כל זרם, שבירה ופעימה שלו. שנינו כאן עכשיו כדי לנסות לעשות אותי גולש קצת טוב יותר, עם טיפים של אחד הגולשים הכי טובים שהארץ הזאת ייצרה אי פעם.

"כשאני נכנס לים, אני תמיד מחפש נקודות שקטות יותר לעבור דרכן", ואקנין מסביר כשאנחנו מתצפתים על הגלים הכחולים־ירוקים של הרצליה. "כמו שצריך לזהות את הגל, צריך גם ללמוד לזהות איפה הוא נשבר. באזור עם מזחים זה פשוט מאוד לזיהוי, כי יש שם הרבה מים שמעלים אותך למעלה". אנחנו חותרים, והוא מוביל את המסלול שלנו אל מעבר לשבירה, יורד ל"דאק דייב" לפני גל ונפלט בשקט אחריו. לגולש בינוני כמוני, הגלשן נפלט באמצע הדרך של הצלילה מתחת לגל.

אחרי התחרות הראשונה שבה ניצח, אנשים התחילו להכיר את הילד מסידני עלי. והוא המשיך לצבור ניצחון אחרי ניצחון. "באתי ממקום מאוד שקט וטהור, ופתאום זה הפך למשהו מאוד מכני של תחרות", הוא מספר לי. באותה השנה כבר התחרה במקצה הילדים ובמקצה הנוער. "לא הייתי יוצא מהמים בין המקצים, מגמר ילדים לגמר נוער. ואז התחלתי לצאת לאליפויות גלישה בינלאומיות".

(צילום: יעקב מדר)

הגל הראשון של השיעור שלנו מגיע. ואקנין יושב על הגלשן שלו ומסביר לי ברוגע לאן לחתור ומתי לתת לגל לקחת אותי עם האנרגיה שלו ולקפוץ לעמידה. "גלישה זו זרימה. אתה צריך למצוא את הקווים שלך. אתה צריך שזה יהיה שלך. קשה לראות את זה אצל הרבה גולשים שמושפעים מגולשים אחרים. תמיד צריך לראות משהו ולעשות אותו שלך", הוא מסביר. "כשאני רואה מישהו שיש לו סגנון משלו, עם חתימה ייחודית שלו, זה תמיד מעורר הערכה". לי עדיין אין סגנון ייחודי משלי, וזה סוג של נס לשבת במים ולקבל דגשים מאחד האנשים שמכירים את הגלים של ישראל הכי טוב. אני חותר, קופץ לעמידה ונשאר על הגל לכמה שניות של אושר.

אחר כך ואקנין מסביר שגלישה היא שילוב של זיכרון שריר, גיאומטריה של גלים ותזמון. ובעיקר הרבה קשב. "בתור גולש אתה צריך להיות דינמי, להיכנס עם אפס ציפיות ולהתאים את עצמך למצב הקיים במים. לים יש תוכניות אחרות. גם הקרקע משתנה, ואתה צריך כל הזמן לכוון את עצמך בהתאם". אנחנו מסתכלים לעבר האופק ומנסים למצוא סימנים לגלים שיבואו ולכיוון שאליו הם יישברו.

בין תחרויות הגלישה לנוער, בארץ ובעולם, היה ואקנין צופה שוב ושוב בקלטות וידאו של קלי סלייטר ומדמיין את עצמו עושה ביצועים דומים. הייתה לו שגרה שכללה לראות קלטת, לעשות "מיינד סרפינג" ואז לרדת לים, ליישם את הביצועים שדמיין ולהוסיף את הסגנון שלו. בתחרויות בחו"ל הוא התחרה בגולשים שהכיר מהפוסטרים שעל הקירות של אינטרסרף בתל אביב, אחרי שחצה את הקווים והפך מ"טימניק" של אולטרה ווייב ההרצליינים לחבר בצוות הגולשים שמסובסד על ידי המתחרים מהעיר השכנה.

"בארץ שלנו שני גלשנים זה המינימום", הוא ממשיך את האימון הרטוב. "גלשן רחב יותר וקצת נמוך יותר לים נמוך של קיץ, עם גלים חלשים באזור ה־40 ס"מ, שמצריכים ציפה ושטח פנים שמאפשר לתפוס יותר גלים. והשורט הרגיל, בגובה שלך, שמלווה אותך בים גבוה יותר". הוא בדרך כלל יעדיף שהגלשן הנמוך יהיה עשוי מאיפוקסי, שהוא חומר קל יותר, והגלשן הרגיל יהיה מפוליאוריטן.

(צילום: יעקב מדר)

ואקנין קיבל מעמד של ספורטאי פעיל, כדי שיוכל להמשיך להתאמן ולהתחרות בתחרויות בארץ ובחו"ל גם במהלך השירות הצבאי. ואז, בצהריים של ערב פסח, שבוע אחרי שהשתחרר מהצבא, מסלול החיים שלו קיבל תפנית. הוא עמד עם חבר על קצה הצוק שמעל חוף סידני עלי והשקיף על הגלים, כשהאדמה קרסה. החבר נשאר עומד למעלה, בזמן שואקנין צנח עם שפת הצוק 40 מטר למטה.

אחרי חודש בטיפול נמרץ, ואקנין הועבר למחלקה האורתופדית. הוא עבר שם ניתוח מורכב במרפק. את השיקום הוא עשה במכון בהרצליה במשך שנה וחצי, מנסה לחזור לחיים שהיו לו לפני שהמצוק קרס.

חמישה חודשים אחרי הפציעה נכנס ואקנין לים בפעם הראשונה. הוא נכנס למים לפני הזריחה, נשכב על הגלשן וחתר רק עם יד ימין. הרופאים לא חשבו שהוא יוכל לחתור עם יד שמאל, להניח עליה משקל או לנעול את המרפק כדי לקפוץ לעמידה. לילה אחרי לילה הוא היה מגיע לים ומנסה להעיר את זיכרון השריר מחדש, להחיות את האינסטינקטים שנשארו בתחתית המצוק, על שולחן הניתוחים ועל המיטה בטיפול נמרץ. "זה היה מתסכל נורא, אבל כל יום אמרתי לעצמי שמחר יהיה יותר טוב".

כל מה שואקנין היה צריך זה לתפוס גל אחד. לקח לו חודשיים עד שהצליח לחתור עם יד שמאל, ואז עוד ארבעה חודשים עד שניסה לקפוץ ולעמוד על הגלשן. "כל פעם הייתי נופל באותה הנקודה, כשהייתי מנסה להתרומם. יום אחד פשוט ניסיתי לקפוץ לפני שאני מגיע לנקודה של הכאב". הוא הצליח. "על הגל הראשון הגוף נזכר בהכל. זה הרגיש כמו עילוי רוחני". השיקום הפיח בואקנין חיים חדשים, ואחרי שנתיים הוא חזר להתחרות.

"לפני סשן בוקר אני לוקח תוספי תזונה יחד עם מיץ לימון ושמן פשתן", ואקנין מסביר בזמן שהזרועות שלי כבר מתחילות להתעייף מהחתירה. הוא מקפיד שהסשנים שלו לא יהיו ארוכים יותר משעתיים, כדי שהאימון יישאר יעיל. "כל בן אדם צריך מטרה לקום בשבילה בבוקר. אין מבחינתי מטרה טובה יותר מלרדוף אחרי סוול בבוקר".

עוד סט של גלים מתקדם לעברנו. ואקנין מכוון את המצלמה ואומר לי שוב לאן לחתור, מתי להגביר קצב ואחר כך גם מתי לקפוץ לעמידה. מתזמן בשבילי את מה שיצטרך להיות זיכרון שריר. "צריך ללמד את הגוף", הוא מסביר. "אתה לא יכול לשבור את הגוף שלך וללכת נגד הרצון שלו. אתה צריך להתאים את הגוף ואת הגלישה למה שמתאים לך". עוד לא עברו 45 דקות, ומה שמתאים לגוף שלי עכשיו זה בעיקר לנוח.

(צילום: יעקב מדר)

"הדבר הכי חשוב בלקחת פינה זה הזיהוי של הגל", הוא חוזר לצד הגיאומטרי של הגלישה. "אחרי שזיהית והבנת לאיזה כיוון הוא נשבר, צריך להתחיל לחתור במהירות ובהחלטיות. לגולשים מתחילים אני ממליץ לגלוש קצת באלכסון, לכיוון השבירה". אני עושה את זה כבר חמש שנים, והזיהוי של הגל דורש ממני ריכוז והמון תשומת לב. אצל ואקנין הכל זורם ומתוזמן כמו הקצב של הים.

"אחרי שזיהית את הגל, חשוב למצוא את הטיימינג הנכון כדי שהוא לא יעבור אותך. הגל מגיע במהירות מסוימת, ואתה צריך להדביק את המהירות הזאת אבל לא לעבור אותה". לדבריו, יותר משזה שיעור שאפשר ללמד, זו תחושה שנרכשת. "אחרי שחוזרים על הפעולה הזאת מיליון פעמים, זה הופך זיכרון שריר. אתה הופך את הפעולה הזאת לסוג של אינסטינקט".

גובה הגלים בחוף זבולון מתחיל לעלות, ואנחנו עוברים לתרגל מה עושים ב"ווייפ אאוט", כשגל גבוה נסגר עליך. "אין משהו טוב יותר מקפיצת נר, עם שתי רגליים צמודות ושתי ידיים צמודות", מדגיש ואקנין. "אתה נכנס בכזאת מהירות מתחת למים שאתה חוזר כבר אחרי הגל. חשוב להקפיד שהרגליים קודם, כי כבר היו מקרים שאנשים קפצו עם הראש ושברו את המפרקת". גלישה היא לא רק חתירות, קפיצות וביצועים. היא גם המון נפילות והתרסקויות. הים לוקח אותך לאן שהוא רוצה, ואתה צריך פשוט לזרום עם זה.

אנחנו חותרים יחד לחוף. ואקנין מכבה את המצלמה ומסכם את האימון. "אני אומר לתלמידים שלי שייקחו את מה שאני אומר כבסיס, ומשם אני רוצה שהם ייקחו ויפתחו את זה. כל גולש צריך לתת לגלישה את הפירוש שלו, כי הכי חשוב זה להרגיש נוח עם זה. הכל מאוד אינדיבידואלי. אסור לכפות בים. אני רואה את זה המון — בן אדם שמנסה לעשות משהו שלא מתחבר. תזרום. הגל ייתן לך. איפה שייתן לך, תיקח. איפה שלא, פשוט תשחרר".