עוד מותחן גנרי: אפשר לוותר על "21 גשרים"
"21 גשרים" הוא סרט אקשן בינוני, נטול שמץ תחכום ומקוריות, על שוטר שמנהל מרדף אחרי שני רוצחים וסוגר את מנהטן במצור משטרתי. במילים אחרות, סרט טלוויזיה לשעות הקטנות של הלילה
במיטבו, אם זו אכן בחירת מילה מוצלחת, "21 גשרים" (21 Bridges) מזכיר חצי עונה מסדרת הטלוויזיה "24". זהו מותחן המתרחש במהלך לילה אחד, שבו כל שוטרי מנהטן וסביבותיה מתקבצים על מנת ללכוד שני רוצחי שוטרים במהלך שוד. התוצאה היא סרט אקשן בינוני למדי, שבו הגיבור האידיאליסט ימצא עקבות מחשידים המובילים אל המשטרה עצמה. משהו דומה למה שסידני לומט המעולה עשה כבר בעבר עם "סרפיקו" ו"נסיך העיר".
במיטבו, ושוב - אם זו המילה הנכונה, הסרט (שהופק בין היתר על ידי האחים רוסו) אינו אלא מרדף שוטרים-נגד-גנבים, נטול שמץ תחכום ומקוריות. ליתר דיוק, הבחירה ללהק לתפקיד הראשי שוטר שחור והניסיון להעניק לסיפור איזשהו היבט בין-גזעי ואפילו מעמדי - יכולים היו, בהינתן תסריט מפותח יותר, לספק מידה של עניין ומשמעות. זה, כמובן, לא קורה פה.
צ'דוויק בוזמן, שעושה כאן את תפקידו המשמעותי הראשון אחרי "פנתר שחור", מגלם שוטר ניו-יורקי שאיבד את אביו השוטר בהיותו נער. הסרט לא ממש נדרש לפרט הזה, שעמו נפתח הסרט, ולא ברור אם מות האב תוך כדי שירותו הוא שהטמיע בבן את האידיאליזם הקשוח המזוהה עמו. כך או כך, כאשר צמד עבריינים מחסלים שמונה שוטרים שצצים במהלך שוד של מחסן סמים (שנמצא במרתף היינות של בר יין יוקרתי), ונמלטים לכיוון מנהטן - הוא מורה לסגור הרמטית את כל 21 הגשרים המחברים את האי לשאר חלקי ניו יורק, כמו גם את תחנות הרכבת התחתית. האי נתון מעתה תחת מצור משטרתי שיימשך עד אור הבוקר, ובפרק הזמן הזה עליו לאתר את הרוצחים לפני שיוכלו לחמוק.
המשימה הזו מסתברת כקלה ממה שניתן היה לחשוב. מצלמות מהירות קולטות את פניהם של השודדים ואת הרכב שבו הם נוסעים, וטווח מיקומם הולך ומצטמצם במהירות. כתוצאה, נמנע מהסרט אלמנט מרכזי בו - המרוץ נגד הזמן. יתר על כן: הסרט, שבוים על ידי בריאן קירק האירי (שמאחוריו קומץ אפיזודות ב"משחקי הכס", והפקות טלוויזיוניות אחרות), אינו משרטט דיוקן אורבני מעניין במיוחד של סביבת הפשע הלילית. כל סצינה נדמית אקראית, וכל דמות שאנו נתקלים בה - נעלמת כלעומת שצצה. אף הסיטואציה של עיר במצור אינה מנוצלת כהלכה בסרט. אם איש לא ממש מתייחס לכך, כמו גם למוטיב השעון המתקתק - לשם מה, בעצם, היא נחוצה?
במסגרת השיח הגזעי-מעמדי, נוסף לסרט גם רובד מגדרי. שותפתו לציד האדם של השוטר-ללא-חת היא בלשית במחלק הסמים של ניו-יורק (סיינה מילר), שהיא אם חד-הורית. מהר מאוד מתברר שכל המעורבים, כולל הפושעים (שאף הם, באופן סימטרי, מבוססים על הציוות שחור-לבן), אינם אלא פיונים במשחק מערכתי מורכב יותר. אבל התסריט, שנכתב בידי אדם מרוויס ומת'יו מייקל קרנהאן (האחרון גם שותף השנה לתסריט של סרטו החדש של טוד היינס, "מים אפלים"), אינו מחדד איזו אמירה בעלת ערך הנובעת מהחשיפה הזאת.
שתי החמצות נוספות קשורות בדמויותיהם של מפקד תחנת משטרה ותיק (ג'יי. קיי. סימונס) ואחד משני הנרדפים, צעיר שחור ופגיע (סטיבן ג'יימס שהרשים מאוד ב"סיפורו של רחוב ביל"). הדינמיקה בינו ובין השוטר הדולק בעקבותיו מקבלת בשלב כלשהו תפנית לא בלתי מעניינת, אך גם ההיבט הזה, של סולידריות גזעית מול השחיתות הלבנה, מוחמץ בסרט לחלוטין. ועוד פרט, לסיום: כל מי שחפץ לצפות בסרט כדי לחזות בדימויים ליליים של ניו-יורק יופתע לגלות שצילומי הרחוב נעשו בכלל בפילדלפיה. נסו לתפוס את הסרט הזה בשעת לילה מאוחרת כאשר יגיע לערוצי ה-VOD.
