הנס של פרדי: הכתב המיתולוגי של ערוץ 1 חזר אחרי מוות קליני

כך מבצעים החייאה:

"עד לאותו היום, לא. אבל באותו הבוקר התעוררתי עם איזו תעוקה קלה בבית החזה. וזו הייתה תחושה מוזרה, כי אני אדם בריא בדרך כלל. רק לפני שבועיים חזרתי מטיול בספרד שבמהלכו צעדתי 15 ק"מ כל יום. מעולם לא הרגשתי לחץ בחזה ולכן לא הרגשתי צורך להיכנס ללחץ. חשבתי, ניתן לזה לחלוף. וזאת הייתה טעות. כשזה תקף אותי כבר יותר חזק הבנתי שמדובר במשהו רציני, ושאלתי אם יש למישהו אספירין. הייתי במהלך צילומים בצפון במסגרת פסטיבל הזית בגליל. אנשים שהיו סביבי הושיבו אותי והזעיקו את מד"א ותידרכו את האמבולנס לאן להגיע".

מה אתה זוכר מהאירוע?

"את החובשים שרצים לכיוון שלי עם תיק הטיפולים והאלונקה. איך שהתמוטטתי ואיבדתי את ההכרה וגם את ניסיונות ההחייאה באמבולנס".

פרדי גרובר. "עברתי חוויה קשה מאוד"(צילום: גיל נחושתן)

"אחרי כל סבב החייאה התעוררתי להכרה מלאה ושוב שקעתי לתוך מוות. באחת הפעמים האלה, שמעתי את בת הזוג שלי, שישבה מקדימה על יד הנהג, מעדכנת בבכי את הבן שלה: 'פרדי מת, פרדי מת'. והנהג אמר לה תסתכלי קדימה ותשתי מים. שמעתי את כל זה והתמוטטתי".

ענווה בפני החיים

אחרי שהפרמדיקים ייצבו את מצבו, גרובר הובהל לבית החולים, עבר צנתור וכבר שוחרר לביתו. העבודה יכולה להמתין, בטח אחרי שפרש מהטלוויזיה. שבע שנים הוא כבר לא ברשות השידור, ולרגע הוא לא מתגעגע. הוא עבד לצד איקונים מוכרים בכל בית - חיים יבין, יעקב אחימאיר, דניאל פאר, דליה מזור ועוד. אבל המהפכות שעברו על הערוץ המיתולוגי עייפו את גרובר והוא החליט לצאת לדרך משל עצמו.

"בתפיסה של המקום. אני לקחתי את העבודה בשיא הרצינות. אבל התפיסה שליוותה אותי לכל אורך הדרך היא הענווה בפני החיים ובפני המציאות. בניגוד לאנשים שעבדו, אני תמיד חשבתי שהתפקיד שלי לשרת את המציאות ולא להפך. לא ראו אותי על המסך. וחוץ מזה חשבתי שצריך להביא למסך את כל הרבדים של החברה הישראלית. ובאמת חרשתי את הארץ לאורכה ולרוחבה. עשיתי פעם סרט על מושבים של כורדים באמצע הגליל, סרט שתיאר אנשי אדמה על גבול הצפון. כשדיברו על הסרט במערכת אז כתב בכיר אמר שהמצאתי ז'אנר. כלומר, כל מה שלא חברי כנסת זה ז'אנר מומצא".

גרובר (מימין) עם צוות הצילום של ערוץ 1 המיתולוגי(צילום: דני ברנע)

"ברגע שעזבתי את רשות השידור התנתקתי לחלוטין מהטלוויזיה. יש לי היום רק נטפליקס. אני לא רואה בכלל את הערוצים האלה. אני מכיר את הנפשות הפועלות, אבל אני לא סומך על הפרשנים ועל איך שהדברים מתנהלים. אני שומע דברים טובים על הערוץ החדש. אבל מבחינתי המבחן האמיתי הוא האם הערוץ דורך על היבלות והאם הפרשנים מעבירים ביקורת על השלטון ועל האופוזיציה? ואני חושב שהם לא עושים את זה".

"ידעתי שאני בידיים טובות"

הוא נולד בפולין ועלה עם הוריו לארץ כשהיה בן שנה. אמו, אנטוניה, הייתה היחידה מבני משפחתה ששרדה את השואה. אביו, נסטור, אוקראיני־קתולי, החביא אותה בתקופת השואה במתבן ודאג לה לאוכל. לימים, אחרי שעלה חשש שתתגלה, הוא שיכן אותה בדירת החדר וחצי שלו. השנים עברו והם התאהבו, נישאו והולידו את בנם היחיד, פרדי. נסטור ביקש למחוק את סממניה החיצוניים של זהותו האוקראינית, ולכן שינה את שמו הפרטי ליוסף ואימץ את שם משפחתה של אשתו: גרובר.

"באמת עברתי חוויה קשה מאוד, טראומטית. וכשאני חושב על מה שקרה לי בגליל באמבולנס, כשאני חושב אחורה, מה שיש לי זה זיכרונות יפים. כמעט היה כדאי לעבור את מה שעברתי רק כדי לראות את היופי הזה, את תשומת הלב, את הרצון לעזור לך. את המסע שעברתי לאורך השנים".