האישה שמצילה אמנות שאיש לא רוצה בה

כשטל כהן-בכור ובן זוגה חלפו במקרה ברחוב המלך שלמה בתל אביב, לכדה את עינם תצוגת יצירות אמנות שנחו לאורך חומה. אמנות זרוקה ללא דורש, ככל הנראה נפלטה מבית שתכולתו רוקנה. הם עצרו את האוטו, והחלו למלא אותו בתמונות העזובות. שלוש שנים לאחר מכן, חדרה של טל הפך למחסן, מלא ביצירות שנזרקו או ננטשו. זו הייתה תחילתה של "היחידה להצלת יצירות אבודות".

כהן-בכור, גננת במקצועה, לא יכלה להישאר אדישה ליצירות חסרות הבית. "כשהגענו הביתה התחלתי לחפש את האמנים דרך החתימה ולחפש עליהם מידע באינטרנט. וככה זה עבר איתנו מדירה לדירה, נתתי קצת מתנות לאנשים מסביב, והיצירות שכבו במשך שלוש שנים בארגזים. הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו עם הציורים שיש לי ביד". כעת כהן-בכור מעלה תערוכה מאותן יצירות, שתיפתח ב-28 בנובמבר בשוק תלפיות בחיפה, בתקווה למצוא להן בית מאמץ.

מתוך תערוכת היצירות האבודות

זאת אומרת שאת מוסרת את היצירות ללא תשלום?

"ללא תשלום, עם הבטחה, בהסכם כתוב, שמי שמאמץ את העבודה מבטיח לשמור על העבודה ולא להשליך אותה לרחוב. כשזה התחיל פשוט כתבתי את הסיפור שמאחורי כל אמן, והגשתי את זה למאמץ עם הסיפור האנושי. ככה המאמץ לוקח ציור כשהוא יודע את הסיפור מאחוריו, כותב למה הוא רוצה את העבודה הזאת, מה מחבר אותו אליה, וחותם על הסכם שישמור עליה ולא ישליך. יש לי תיקייה שלמה על כל אמן ואמן שהצלחתי להציל את היצירה שלו".

עם הזמן אנשים החלו להכיר את המיזם של כהן-בכור ובן זוגה בועז חזן, ולפתחם היו מתגלגלות יצירות השכם וערב. "אנשים התחילו להביא לי, להתקשר אליי, הרבה בני נוער אימצו עבודות. הם ממש יוצאים עם היצירות על הידיים ביראת כבוד, עם תחושת אחריות. הרגשתי שאני מוכרחה להמשיך עם זה. היום כשאת מסתכלת בבתים, כבר לא רואים אמנות תלויה בסלונים, זה משהו שנכחד לגמרי. מעבר לזה, יש משהו שאני מגלה לאט תוך כדי האיסוף של העבודות, שבישראל אין שימור היסטורי".

כהן-בכור מתכוונת למשל לעיזבון שמצאה של נגן המפוחית וניצול השואה, שמואל גוגול, שכלל יצירות שהעניק לו במתנה הצייר משה ברנשטיין - חתומות עם הקדשות. היא הצילה את היצירות מגורל של גריסה והשמדה, העמידה אותן בתערוכה קודמת שיצרה, ובעקבותיה כעת ייפתח תיק בארכיון באוניברסיטת תל אביב לגוגול, שלימד דורות של מוזיקאים - כאקט של כבוד שינציח את זכרונו.

פיסת היסטוריה. מתוך התערוכה

"אנשים מאוד מתרגשים מיחידת האימוץ ומתגייסים לזה, הם מרגישים שזה ממש הסיפור שלהם שהם מצילים פה, זה סוג של השלכה שקורית דרך האמנות, מי שיש לו איזושהי אהבה לאמנות מבין את זה", היא אומרת. "כל מי שלקח תמונה של מוישלה ברנשטיין שכתוב עליה 'למשפחת גוגול האהובה', הרגיש שיש לו ביד פיסת היסטוריה שהוא צריך לשמר אותה".

כמות הסיפורים שמתגלים עם נבירתה של כהן-בכור בנבכי ההיסטוריה מפתיעה. כמו הציורים שהגיעו אליה דרך אדם שקנה אותם בכמה גרושים אחרי שכמעט הושלכו בשוק רמלה-לוד, וחתומה עליהם בחורה אלמונית בשם מרגלית. או עבודותיו של צייר חובב, בעל מסגרייה בשם משה ליפמן, אף הוא ניצול שואה, שלאחר שמצאה את יצירותיו כהן-בכור גילתה כי מדובר באיש שחי בתת תנאים ואין לו כמעט משפחה. "הוא היה צייר חובב, לא כזה שיש לו שוק כמו ברנשטיין, אבל מצאתי יומן מצויר על החיים שלו, ומה שעבר בשואה. משהו ממש מצמרר. "מי שקנה את הבית שלו רצה למכור את כל הציורים שלו", היא מספרת," הצלחתי לחלץ את היומן ממנו בשכנועים, והוא נתן לי את הרישומים האלה, אז ביום השואה אעשה לו תערוכה". בין ציוריו של ליפמן התגלה, סגור בארון, גם ציור של גוגול, שהיה אף הוא בן אותה שכונה. "שני שכנים שהחיים שלהם היו מקבילים", סיכמה כהן-בכור את הקשר המפתיע.

"אקט אקטיביסטי". מתוך התערוכה

בין היצירות שאספה, היא מצאה גם שתיים של הצייר יהודה ורדי, שנרצח ב-1990 על רקע לאומני, כשפקד את קבר אימו בבית הקברות. "מעניין לגלות שהמון מהאמנות היא של ניצולי שואה, אין הרבה נשים ואין כמעט מזרחים. ורדי הוא המזרחי היחיד מכל הגוורדיה שמצאתי ברחוב שלמה המלך. אני שואלת את עצמי אם זה קשור למקום שאני גרה בו, אבל זה ממש נושא למחקר".

כהן-בכור מתחילה בחיפוש גוגל פשוט של השם, ואם היא לא מצליחה למצוא את האמן, היא שולחת את חתימתו לאדם שמסייע לה לאתר את האמנים האבודים. כך היא מגישה למאמץ העבודה דף מסודר עם מידע על היוצר, ומעניקה לה חיים חדשים.

"היום הדיבור מאוד קשור בכסף", היא אומרת, "כי מפנים בית ורוצים למכור אותו ומה שחשוב כרגע זה הנדל"ן, הנכסים הרוחניים נדחקים לשוליים. ולפעמים רק משוגעים, אספנים, באים ומצילים".

"פשוט לשמוח ביצירות אמנות". טל כהן בכור (צילום: הדר חזן)

הייתה לך דילמה אם לגבות כסף עבור הציורים?

"לי זה לא עבר בראש אבל לאחרים כן. את יודעת איך זה. 'זה אולי שווה כסף, אולי תמכרי'. מישהו אמר לי 'את הצלת את העבודות האלה של ברנשטיין, מגיע לך כסף'. זה מעורר שאלה, ואני פתאום עצרתי ואמרתי אוקי, למה זה יהפוך אותי אם אמכור אותם? אני הולכת להיות אדם עשיר ולקנות דירה? אני אקטיביסטית מבטן ולידה, ומתעסקת באקטיביזם חברתי. וגם האקט הזה מבחינתי הוא אקטיביסטי. כשהכסף נכנס למשוואה תמיד נהיה בלבול. דיברתי עם סוחר אמנות שאמר לי מה שאת אוהבת תתלי על הקיר, מה שלא - תקראי לי אני אבוא להגיד לך אם זה שווה או לא. ברגע שנכנס דבר כזה מתחיל הבלבול, ואני החלטתי שאני לא אהיה מבולבלת. אמרתי לו, תקשיב, אז הבת שלי תקנה ארבעה זוגות מכנסיים מזה... רק אם אני יודעת שלמכירה יש איזשהו אקט משמעותי אולי אני אתפתה. זה עוד לא קרה לי".

ומה לגבי האפקט הפסיכולוגי שאנשים מעריכים יותר מה שמשלמים עליו מאשר משהו שניתן להם בחינם?

"זו בדיוק המחאה הפרטית שלי - להסתכל למישהו בעיניים ולהגיד לו - העבודה הזו היא אחריות שלך, ואני מאמינה שאתה תשמור עליה והיא תהיה בסלון, וכשיימאס לך תחזיר אליי. אגב, יש לי חותמת גדולה שאני שמה על היצירה מאחורה, כתוב: 'לא סחיר, רכוש של היחידה להצלת יצירות אבודות'. שתהיה להם כל הזמן התזכורת הזאת. יכול להיות שמישהו כן ימכור אבל לפי מה ששמתי לב עד כה זה לגמרי בא ממקום טהור אצל אנשים, לקחת ולתלות אצלם בבית, ולשמוח ביצירת אמנות. פשוט לשמוח".

התערוכה של "היחידה להצלת יצירות אבודות" תוצג באירוע "באוהאוס חברתי" בחיפה, בין ה-28 ל-30 בנובמבר. אוצרת: גליה בר אור