למה חייבים 90 יום למערכת בחירות?

במדינות גדולות מישראל ודמוקרטיות לא פחות ממנה, נזקקים לזמן קצר בהרבה כדי לארגן את המערכת. והן אפילו מוותרות על שבתון. אז למה לא אנחנו?

אריאלה רינגל הופמןפורסם: 28.11.19 , 15:46

(צילום: AP)

"שטותית", הגדירו בוועדת הבחירות המרכזית את הצעת החוק של חבר הכנסת מיקי זוהר לחתוך בחצי את מערכת הבחירות – אם וכאשר זה מה שאכן יקרה. בעוד שזוהר הסביר ש"המצב שאליו נקלעה מדינת ישראל גורם לקיפאון בתחומים רבים במשק הישראלי", והציע במקביל לבטל את יום השבתון שעלותו למשק, לדבריו, כחמישה מיליארד שקל. בוועדה לא הסתפקו בקביעה שמדובר בשטות ואף הגדילו לעשות וקבעו שלוח זמנים מהסוג הזה משול "ליציאה למלחמה ללא צבא". לא פחות. מבלי להיכנס לשיקולים הנסתרים, אם היו כאלו, שהנחו את זוהר, ובהתעלם מהפרשנויות שליוו את ההצעה – מה שחשוב הוא עצם העניין.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

ולעצם העניין – אם יש דבר-מה שטותי, הוא נוגע לתגובה הסמי-אוטומטית שהנפיקה הוועדה ולהשוואה המופרכת ליציאה למלחמה בלי צבא. קיצור הזמן, יחד עם ביטול יום השבתון תוך חיסול העיוות הנמשך שנים ומטיל את העלות על המעסיקים הפרטיים כאילו הם אלה שאמורים לממן את החגיגה הדמוקרטית הזו – הוא לא רק צעד נכון, הוא גם הכרחי.

שלוש בחירות ארציות במהלך שנה אחת, כולל הבחירות המוניציפליות, זה סוג של לוקסוס שגם מדינות מערביות מתוקנות ועשירות מישראל לא מרשות לעצמן. באוסטרליה, למשל, הבחירות מתקיימות תוך 58 ימים, ואין יום שבתון. בבריטניה זה נע בין 45 ל-60 יום, בלי שבתון. בקנדה, במשך שנים, הוגבלה מערכת הבחירות ל-50 ימים. ב-2014 העלו את המספר ל-78 (עדיין לא 90), ועכשיו מובילים מהלך לחזור לפורמט של 50 ימים. וגם שם, כמה מפתיע, אין יום שבתון. בגרמניה זה לוקח 45 ימים, בלי שבתון, כך גם באיטליה.

רוצה לומר - לטענה של מנכ"לית הוועדה עו"ד אורלי עדס, כי "בכנסת יודעים מצוין שזה בלתי אפשרי נוכח מורכבות ההליכים" אין על מה להתבסס. הבחירות הן אכן הליך מורכב, אבל המספר 90 לא רק שאיננו קדוש, הוא גם לא חוק טבע. עובדה. בישראל יש 5.8 מיליון בעלי זכות בחירה. במדינות שהוזכרו כאן המספרים כמובן הרבה יותר גדולים.

וזה נכון גם ביחס לתגובת הוועדה בהתייחס להצעה לבטל את השבתון: "ואיפה הוא רוצה שנעשה את הבחירות אם מערכת החינוך תעבוד - שנפתח דוכן?", תגובה שגם היא, במדד השטות שקבעה הוועדה, מנצחת בגדול את הצעת החוק. ביישובים קהילתיים, בקיבוצים ובמושבים ממילא ממוקמות הקלפיות במועדון לחבר, בבית העם או במזכירות. ובאשר לערים הגדולות, בחלק מהן, גם היום, זה קורה במתנ"סים ובמרכזים הקהילתיים. ואם צריך הצעות נוספות, תתכבד הוועדה, תרים טלפון למדינות שהוזכרו כאן ולעוד רבות שלא הוזכרו כאן, וישמעו אנשיה איך, הפלא ופלא, פתרו שם את דילמת הענק הזו.

ובאשר לנימוק האחרון – שמשום מה לא הופיע בתשובת הוועדה – הנוגע לפגיעה באחוזי ההצבעה, עיון בספרות מקצועית מלמד שבניגוד לדימוי המקובל שבתון אינו מהווה פקטור מאיץ לקלפיות. הממוצע המקובל בארצות שהוזכרו קודם נע בין 65 ל-70 אחוזים, בדומה לנתונים בישראל. לעומת זאת, באופן לא ממש מפתיע, התברר שדווקא מובטלים, למשל, ממעטים לממש את זכותם הדמוקרטית, ושייאוש מהמערכת, תכיפות של בחירות ותחושה של דז'ה-וו פוגעים במוטיבציה הרבה יותר מאשר בחירות ללא יום שבתון.

אז מה נשאר? לדרוש מהוועדה להתעלם מרעשים לא רלוונטיים המלווים את הצעת החוק, לנתב את האנרגיה המושקעת במציאת נימוקים מן היקב ומן הגורן למה זה לא ילך, למאמץ אמיתי ליזום פתרונות – גם אם הם דורשים תוספת תקציבית – ולהיערך לקיצור משמעותי של תקופת ההיערכות. אם לא במחצית ל-45 ימים, לפחות ל-60 יום.

בחירות מזורזות הן הכרח תקציבי, והכרח תקציבי ענק בהתחשב בשיתוק שהן כופות על המדינה ובצרכים הגדולים שאינם זוכים למענה. זו מלחמה, אם להיצמד לדימוי שבחרה בו הוועדה, שמחייבת צבא יצירתי ויעיל המבין שלא מדובר כאן בעוד גחמה פוליטית אלא בצורך חיוני מאין כמותו.