סידורים של הרגע האחרון
בליכוד כבר ירדו בדרישות - נתניהו יכהן רק כמה חודשים לפני הנבצרות. אבל מה יוכל לעשות בזמן קצר כל כך? יש כמה סיבות להתעקשות. וגם: מול מי באמת נאבק סער כשהוא נאבק בנתניהו | פרשנות
בשיחות הסגורות המתקיימות בין הצדדים, חוזרים ומתעקשים בצוות המו"מ של הליכוד על כך שנתניהו יכהן בתפקידו מספר חודשים מצומצם לפני שיעביר את השרביט לגנץ. אבל לא מההתחלה זה היה כך. זה החל בהתחייבות שייצא לנבצרות מיד עם תחילת משפטו, בהמשך התחייבות לתחום מראש את הכהונה הקצרה כדי למנוע מריחות וכעת כבר מסכימים בליכוד לכחמישה חודשי כהונה לפני שיירד מהבמה.
אלא שככל שבליכוד מסכימים לצמצם את משך הזמן עד יציאת נתניהו לנבצרות, כך עולה מפלס החשדנות בכחול לבן, שם עוסקים בשאלה אחת בלבד: מה הוא מתכנן לחודשים האלה ומה הוא יספיק לעשות שלא נעשה עד היום?
הרי ברור שלא רפורמות גדולות על הפרק, לא הכרעת חמאס, לא טיפול במחירי הדיור מניעים את הגלגלים פה. מה שלא נעשה כבר לא ייעשה. אז למה בכל זאת הוא מתעקש לכהן ראשון ברוטציה למספר חודשים מצומצם כל כך, ומוכן להסתכן בסירוב שמשמעותו בחירות, כשהוא מצוי באחת התקופות הקשות מבחינתו?
"עם כל הכבוד לכחול לבן", אומרים גורמים בליכוד, "לא התכנסנו פה לאירוע הזה כדי להעביר שלטון לכחול לבן. זה לא יקרה".
החשש מתמונת הפסד כזאת הוא לא היחיד שמנהל את המערכה. גם הצורך של נתניהו לנהל את ענייניו האישיים במעמד של ראש ממשלה קריטי עבורו - חסינות, עסקה, חנינה או כל רעיון יצירתי אחר שנשמע לאחרונה. גם חובת הגשת האישום בירושלים, לדיון מול שלושה שופטים (לעומת כל מקום אחר מול שופט יחיד, אם אינו ראש ממשלה) יכולה להוות שיקול.
סיבה נוספת ואולי חשובה לא פחות היא המהלכים שנתניהו מתכנן קדימה. הוא מתכנן להישאר יו"ר הליכוד גם בתקופה שבה ייצא לנבצרות וכדי שזה יקרה - הוא צריך עכשיו שלטון.
לשיטתו, חלוקת התפקידים והתיקים תאפשר לו עם משחק נכון להשיג שליטה בליכוד ולשמר את המותג של עצמו. הוא יקבע מי יישב איפה, בידי מי מנאמניו יופקד מה, ובכך למעשה ישמור על מעמדו כיושב ראש התנועה. שלא לדבר על מידת ההשפעה של ראש ממשלה במינוי פרקליט מדינה, מפכ"ל ונציב שב"ס (גם אם מסיבות מובנות לא יוכל להשתתף בכל ההצבעות על המינויים).
על חברי הכנסת והשרים שלו ברור שנתניהו לא סומך, אבל על מתפקדי הליכוד שישמרו עליו - סומך גם סומך. בינתיים.
המהלך של סער
השבוע שהחל עם מה שנראה סוג של "מרד", דרישתו של השר לשעבר גדעון סער לקיים פריימריז לראשות המפלגה, נראה בסופו כמהלך גבולי שלא ברור כלל אם ניתן להכתירו כמוצלח. "זה צל״ש או טר״ש", הגדירו בכירים בליכוד.
יומיים לאחר ההודעה על כתב האישום נגד נתניהו הרים סער את נס המרד וצעק "אחריי". אבל חוץ מחברת הכנסת מיכל שיר, אף אחד מהח"כים והשרים לא בא.
התגובות למהלך של סער בסיעת הליכוד היו צוננות. וזה לא שהטוענים לכתר לא ישבו אי שם וחיככו ידיים בהנאה, אולי אפילו שקלו לרגעים להצטרף אליו. זה פשוט שאף אחד לא רצה לתת לו את התענוג להשלים מהלך מוצלח. "עדיף להם נתניהו במצבו המדמם מאשר שסער ירשום עכשיו הישג", הסבירו בכירים. "לכן בבחירה בין השניים, כולם בחרו נתניהו".
ככל שהלכו וניתחו בצמרת הליכוד את המהלכים, המסקנה התגבשה: יציאת סער למירוץ איננה נגד נתניהו. היא נגד היורשים של נתניהו, וצופה פני עתיד.
סער, הם אומרים, הרי לא ינצח את נתניהו. לעומת זאת, הוא יבטיח לעצמו נקודת פתיחה טובה מול האחרים כשיבסס את מעמדו כיורש ויזכה לגייס אליו את מחנה אנטי-ביבי בליכוד, ששווה ביום חלש 25 אחוז. בהנחה שסער כדמות ציבורית מוערכת בליכוד יביא תומכים נוספים - פוטנציאל אחוזי התמיכה עולה ל-40-35. במצב כזה, יתר המועמדים מהרשימה הארוכה והמתארכת מידי יום יריבו ביניהם על האחוזים הנותרים.
אלא שלא כולם בליכוד מסכימים לניתוח הזה. יש הטוענים כי עבודתו הקשה של סער מכשירה את השטח ליום שאחרי לא רק עבורו, אלא בעיקר עבור יתר המועמדים שלא צברו בינתיים אויבים ממחנה נתניהו. בג׳ונגל שייפתח בשנייה שנתניהו יזוז צעד אחד, הם דווקא יכולים להרוויח. כך או כך, מסכימים כולם - עוד מוקדם לסכם את המהלך של סער שנמצא עדיין בראשיתו.
לפנייה לכתב/ת 
