אל תעמדו מנגד
החיים שלנו טובים, אבל משהו, עמוק בלב, אומר לנו שיש סכנה באופק. האם נשים לב אליה? והרבה יותר חשוב: האם נעשה משהו בנדון?
- לכל הטורים של פרופ' יורם יובל – לחצו כאן
לא שוכחים דברים כאלה. הייתי חייב ללמוד אנגלית, ומהר. בפעם הראשונה הפכנו לבעלי טלוויזיה אמיתית. בפעם הראשונה בחיי קנו לי אופניים. הייתי מסוחרר מן המרחבים שנפתחו סביבי, וחרשתי באופניים האלה את רחובות העיירה. מדי פעם הרחקתי גם אל הגבעות המיוערות שממערב לה, יחד עם חברים חדשים בעלי שמות מוזרים וקצרים - "כריס", "מארק" ו"טום". קראו לעיירה ההיא פאלו אלטו, והרבה דברים השתנו בה מאז.
פאלו אלטו היא היום המרכז המפונפן, היוקרתי והעשיר מאוד של עמק הסיליקון. מחירי הדירות בה קפצו והם מזכירים את מחירי הדירות בישראל. אבל אז היא הייתה עדיין עיירת מעמד בינוני, שקטה מנומנמת. בית הספר שבו למדתי היה אוסף של בניינים חד-קומתיים וסביבם מגרשי משחקים ענקיים. כל בוקר עמדתי בכיתה בדום מתוח עם שאר הילדים, ושתקתי בהפגנתיות כשהם נשבעו אמונים לדגל הכוכבים והפסים שהיה תלוי מעל הלוח.
עם סיום הלימודים הילדים יוצאים החוצה ועולים על האופניים שלהם. ג'ק רוכב לבדו, שקוע בהרהורים. במקום לנסוע הביתה הוא נוסע לפארק שליד בית הספר. שם הוא מטפס על סלע גדול, יושב לבדו בשמש, וחושב. ידיו מחבקות את שוקיו וראשו הבלונדיני מונח על ברכיו. פניו רציניות מאוד. ואז, בווייס-אובר בריטון מרשים, נשמע קולו של הקריין: "What should Jack do? What would you do?". אז נשמעת מנגינה, שגם אותה אני זוכר עד היום, והסרטון מסתיים.
השאלה "מה אתה היית עושה" מלווה אותי מאז. זוהי שאלת מפתח בחייו של כל אדם. איך מחליטים מתי לעשות מעשה, ומתי לעמוד מן הצד? בשיר יפהפה ומצמרר שלו כותב יהודה עמיחי:
...אולי לא אראה כשיהרגו את אשתי,
אבל אני רוצה למות על מיטתי.
(...)
ראיתי כי אפשר לגור ולהסתדר
ולרהט גם לוע אריה, אם אין מקום אחר.
כבר לא אכפת לי למות ביחידותי,
אבל אני רוצה למות על מיטתי
אני לא איש ספרות. אבל נדמה לי שעמיחי, אדם שבחייו האישיים היה לוחם אמיץ ולמוד-קרבות, ביטא בשיר הזה תחושה כמעט אוניברסלית: אני רוצה להקטין ראש. אני רוצה לא לראות. שיעשו מה שהם רוצים, רק שיעזבו אותי לנפשי. שלא יאיימו עלי. שלא יפחידו אותי. הכול בסדר. לא היה כלום. ואם לא אעשה כלום, גם לא יקרה כלום.
השאלה מתי לעמוד מן הצד ומתי לקום ולעשות מעשה היא דילמה ישנה מאוד. אדמונד בֶּרק, מדינאי ופילוסוף אירי שהיה ממבקריה החריפים ביותר של המהפכה הצרפתית, ביטא אותה לפני יותר מ-200 שנה במשפט קולע: "כל מה שדרוש כדי שהרוע ינצח הוא שהאנשים הטובים לא יעשו דבר".
המצב שלנו כאן בארץ שונה מאוד מימי הגיליוטינה של המהפכה הצרפתית. אבל גם אצלנו לא נס ליחה של הנטייה הקסומה לא לעשות כלום. הרוב הדומם הוא תמיד רוב, ותמיד הוא דומם. חיי היומיום עמוסים מדי, היומן מלא מדי, הילדים דורשים טיפול נון-סטופ, אף פעם אין זמן לנשום, והרוב הדומם תמיד עומד מן הצד.
הסיבות הפסיכולוגיות לנטייה האוניברסלית הזאת לעמוד מן הצד נחקרו היטב ב-60 השנים האחרונות, בייחוד על ידי שני פסיכולוגים חברתיים פורצי דרך, ג'ון דארלי ובִּיבְּ לטאן. ב-1968, בדיוק בשנה שבה ראיתי בבית הספר בפאלו אלטו את הסרטון על הדילמה של ג'ק, הם פרסמו מאמר מדעי רב-השפעה שכותרתו "ההתערבות של העומדים מן הצד במצבי חירום – פיזור האחריות".
מאז נעשו מאות מחקרים על "אפקט העומדים מן הצד", וכמעט כולם איששו את מסקנתם הראשונית של דארלי ולטאן: אנשים נורמלים לחלוטין נוטים לא רק להקטין ראש, אלא גם לא לראות, פשוטו כמשמעו, את מצב החירום שמתפתח להם מתחת לאף. מנגנונים פסיכולוגיים רבי עוצמה גורמים לנו לסלק מן התודעה שלנו את ההבנה שקורה עכשיו משהו איום ונורא, ויש צורך לפעול.
הנטייה לא לעשות כלום היא כל כך חזקה, שהיא גורמת לאנשים לא למלט את עצמם מבניינים בוערים, אם האחרים שסביבם לא עושים כך. אחד הממצאים המדהימים ביותר הוא שככל שגדל מספר האנשים שנמצאים בבניין שפרצה בו שריפה, כך קטן הסיכוי שהם יברחו בזמן: לא היה כלום. הכול בסדר.
על הרקע הזה בולטים תמיד האנשים שמחליטים לקום ולעשות מעשה, לפעמים תוך סיכון חייהם. תא"ל אמיר השכל הוא טייס במילואים, שהפך לחוקר של חסידי אומות העולם במלחמת העולם השנייה. בספרו "גיבורים רגילים" הוא מביא את סיפוריהם של כמה נשים ואנשים שבשעה האפלה ביותר בתולדות האנושות בחרו לחרף את נפשם ולהיחלץ לעזרת יהודים שנגזר גורלם למות. אוסקר שינדלר, אירנה סנדלר, ורבים אחרים באותה התקופה הם היוצאים מן הכלל, שמלמדים אותנו מה יכול לעשות אדם רגיל לגמרי, לא מושלם ולא צדיק, כאשר הוא פוקח את עיניו לרווחה.
אנחנו רחוקים מאוד מן הזוועות של אירופה במלחמת העולם השנייה. הבניין שלנו לא בוער. החיים שלנו טובים, והם ימשיכו להיות טובים גם אם נעמוד מן הצד. אבל משהו, עמוק בלב, אומר לנו שיש סכנה באופק, והיא מתקרבת אלינו. האם נפקח את עינינו בזמן ונשים לב אליה? ומה שהרבה יותר חשוב – האם נעשה מעשה?
office@yovell.co.il
לפנייה לכתב/ת 
