המוזיקה שהחזירה את הווארד שור הביתה
ווארד שור חתום על המוזיקה מאחורי "שתיקת הכבשים", "פילדלפיה", וטרילוגיית "שר הטבעות" וסרטים רבים אחרים, אולם עבודתו על דרמת השואה The Song of Names החזירה אותו לילדותו בבית הכנסת בטורונטו. "השתמשתי בשכל, ונתתי ללב להוציא את הרגשות", מספר המלחין היהודי זוכה שלושה אוסקרים מספר בראיון לקראת יציאת הסרט
יותר משבעים שנה אחרי מלחמת העולם השניה ונראה שהשואה הופכת לנושא פחות מדובר, עם נוכחות מזערית בשיח העכשווי בארצות הברית - זאת דווקא אל מול ההתגברות של הגזענות והאנטישמיות במדינה ובעולם כולו. על כן, אפשר להבין מדוע סרטי שואה הפכו ליותר ויותר נדירים. הזוועות של אושוויץ מרתיעות את הצופים יותר מאשר מושכות אותם לבתי הקולנוע. ובכל זאת, הציווי הוא לא לשכוח, לזכור ולא פחות מכך להזכיר. מתוך המצוקה הזאת מחפשים במאים ותסריטאים אחר דרכים מקוריות שונות לגעת בטראומה ההיסטורית. טייקה וואיטיטי לדוגמא, בחר בזווית הקומית בסאטירה "ג'וג'ו ראביט" העושה חוכא ואיטלולה מהיטלר. ואילו במקרה של הדרמה The Song of Names - עיבוד קולנועי לספרו של נורמן לבכרט שיוצא השבוע לאקרנים בארצות הברית בהפצת סוני פיקצ'רס קלאסיקס, הדרך אל הלב של הצופים נסללת דרך המוזיקה שבו, פיסה נדירה, רגישה ומרגשת של יידישקייט על המסך הגדול.
"שני הורי ניצולי שואה. זה צבע את כל חיי, גדלתי עם זה. תמיד הרגשתי שאני אוהב את החיים, כי הם הצליחו לשרוד", אומר המפיק הקנדי ממוצא יהודי-הונגרי רוברט לנטוס, "אבל אני גם יודע שהמציאות היא שאם נעשה סרט על מחנה השמדה עם שלדים חיים ועינויים אז אנשים לא יבואו לראות את הסרט. אחרי שקראתי את הספר של לברכט, ראיתי הזדמנות להציף את הזיכרון שוב ולעורר את התודעה של אלה ששכחו שהם הרוב בעולם. הדרך לעשות זאת, היא דרך יצירה מוזיקלית במקום מראות הזוועה. חשבתי שזה יהיה גשר שיאפשר לנו לכסות את הפער ההולך וגדל בין מה שקרה אז למה שאנחנו יודעים היום. הרגשתי צורך ליזום עיבוד לספר הזה מתוך ידיעה שאף אחד אחר לא יהיה טיפש מספיק לקחת את זה על עצמו. זו הייתה הזדמנות לחזור לציווי - לעולם לא עוד. משם זה התחיל בשבילי ומשם החיפוש אחר האדם הנכון שיתרגם את העוצמה הרגשית של הספר למסך".
האיש הנכון מבחינת לנטוס היה הבמאי פרנסואה ז'יראר, יליד קיוובק. הוא אמנם אינו נמנה על בני העם היהודי, אך המפיק מכנה אותו "יהודי של כבוד" וזאת בגלל הרגישות שגילה בעבודתו. "יש לי הרבה חברים שסיפקו לי מידע ועוררו בי עניין וסקרנות בנוגע ליהודות", אומר ז'יראר שברזומה שלו יש לא מעט סרטים העוסקים במוזיקה כמו "32 סרטים קצרים על גלן גולד", "הכינור האדום", ו"נער מקהלה". הוא סיפר כי כחלק מהתחקיר התלווה ללנטוס ולרב שלו למסע אל תוך התרבות היהודית. "רוברט לקח אותי לבית כנסת בפעם הראשונה, שם חזיתי בתפילות מוקף באנשי דת יהודיים. נורמן לברכט, גם הוא לימד אותי הרבה, וכן אנשים רבים בתוך הצוות המוזיקלי. כמו כן ההיכרות עם הרב של רוברט שהפך לחלק מההפקה כיועץ, ולקח אותי לסיור בקראון הייטס. אני אוהב לעשות את זה בדרך לחקירת האמת".
עלילת The Song of Names מתפתחת כמסע אל העבר דרך עיניו של מרטין סימונדס, פסנתרן בריטי ידוע. אירוע מקרי מעלה בראשו נשכחות מימי נעוריו בלונדון של ערב מלחמת העולם השניה, עת הופיע לפתע בביתו ילד יהודי בן גילו אך זר שמפליא בנגינה בכינור. דובידל רפפורט שמו, והוא מוכתר גאון צעיר שהגיע מווארשה כדי לגדול והתפתח בחסות אביו של מרטין, פטרון האמנויות. אחרי פלישת גרמניה לפולין דובידל הופך לבן בית, כמו אח חורג למרטין. במקביל להצלחה הניכרת שלו כמוזיקאי, כך גדלה החרדה שלו לגורל משפחתו. אחרי סיום המלחמה הוא מכיר באפשרות שהוריו ואחותו לא שרדו את התופת, מה שמביא אותו למסלול של הרס עצמי שהביא אותו להיעלם יום אחד ב-1951 דווקא לפני מה שהיה אמור להיות הקונצרט הגדול של חייו. הסרט מלווה את הרגעים הללו מן העבר, השזורים במסע של מרטין בחיפוש אחר חברו הנעדר שעובר בין לונדון, וורשה, מחנה ההשמדה בטרבלינקה וברוקלין.
מתוך הסרט The Song of Names.
לאורך הסרט אנחנו מלווים את מרטין ודובידל בשלוש תקופות חיים, תחילה כילדים בגילומם של מישה הנדלי (מרטין) ולוק דויל (דובידל), כנערים מתבגרים בגילומם של ג'ראן האוול (מרטין) וג'ונה האוור-קינג (דובידל), ובסופו של דבר כגברים מבוגרים באמצע החיים בגילומם של שני השחקנים המובילים של ההפקה טים רות' כמרטין וקלייב אואן כדובידל. שניהם מפתיעים בתפקידים לא אופייניים שבין השאר הביאו אותם להקריא קדיש במהלך הסרט. עוד מופיעים קתרין מקורמק, סול רובינק, אדי איזרד, השחקנית הפולני מגדלנה צ'ילנסקה ואחרים. עם זאת נראה כי הכוכב הגדול של The Song of Names הוא המלחין הווארד שור, המוח והנשמה מאחורי הצלילים הענוגים שמלווים את הדרמה ובראשם היצירה עליה מבוסס הסרט - יצירה מוזיקלית ענוגה ועצובה שנועדה לשמר את זכרם של כל הנספים בטרבלינקה, וכוללת את שמותיהם, ועל כן מתנגנת ומושרת לאורך חמישה ימים.
למרות שסיפור הרקע בדיוני, והיצירה המוזיקלית "שיר השמות" לא הייתה קיימת במציאות, שור בן ה-73, עשה נפלאות וגיבש לחן שמתקשר הן עם המורשת התרבותית היהודית והן עם הלב של כל אחד ואחד מהצופים. "ביליתי כמה שנים עם פרנסואה רק לדסקס כל סצנה, ובאיזה כלים נשתמש ואיך הסיפור יתפתח", מספר שור יליד טורונטו, "הייתי צריך לחשוב לעומק על "שיר השמות", עוד לפני הכתיבה של המוזיקה עצמה. הייתי צריך לספוג אותו מתוך ידיעה שבנקודה מסוימת הוא פשוט ייצא החוצה ואוכל לתת לו ביטוי באמצעות הלב שלי. השתמשתי ביכולת השכלית שלי כדי ליצור באופן מציאותי, ובו בעת לתת ללב לצאת עם הרגשות".
האוורד שור. צילום: Benjamin Ealovega
הצלילים הנוגים של "שיר השמות" מנוגנים לראשונה בסרט בסצנה המתרחשת אחרי המלחמה בבית כנסת בלונדון, אליו מגיע דובידל רגע לפני הקונצרט הגדול שלו, ושם הוא נתקל בקהילה של רבנים שהפכו את שימור זכר הנספים בטרבלינקה למשימת חיים. הנער היהודי הפוחז מלא תחושות האשמה נחשף ליצירה כפי שהיא מושרת על ידי החזן המקומי (בגילומו של דניאל מוטלו, החזן של בית הכנסת סנטרל בניו יורק), ומבחין בשמם של בני משפחתו, מה שמאושש את החשש הגדול ביותר שלו לגורלם. זו הסצנה המשמעותית ביותר בסרט והיא מתרחשת ב-1951", אומר שור, "באותה שנה הייתי בן חמש, ואבי שהיה אדם דתי נהג לקחת אותי לבית הכנסת, כך שהכרתי את האמנות הזאת ובמידה רבה זה היה ב-DNA שלי. יכולתי לקרוא עברית בשנות ה-50 והיה לי קשר חזק לאמונה. ומה שניסיתי לעשות בסיפור הזה היה להיות מדויק ככל האפשר. הכל מתחיל ונגמר ביכולת לדייק".
ז'יראר עצמו נזכר במחויבות של שור להפקה ולכנות הלחנים. "אני זוכר איך שלושתנו נפגשנו לשיחה במשרד בטורונטו בו כולנו הבענו את ההתחייבות שלנו למהות האמיתית", נזכר הבמאי, "הווארד אמר שאין לו כוונה לעבוד באופן שגרתי והוא מתכוון לחפור ולחתור לגרעין של הדברים. וזה המשיך גם בצילומים עם דניאל מוטלו. הוא לא ראה מצלמת קולנוע בחייו, והשארנו אותו מחוץ להכנות לסצנה. וכשהיינו מוכנים לצלם, הוצאנו אותו מהטריילר ששימש כבועה הקדושה שלו, הצבנו אותו מול המצלמה ונתנו לו להופיע. נמנענו מכל תמרון אפשרי שלו אפשרי".
שור מודה בראיון כי החוויה של כתיבת "שיר השמות" הייתה אישית, מרגשת ורבת משמעות עבורו באופן מיוחד, לא משהו שאפשר לבטל כשמדובר במלחין שזכה בשלושה אוסקרים, וששיתף פעולה עם גאוני קולנוע כמו מרטין סקורסזה, דיוויד קרוננברג, פיטר ג'קסון ואחרים וחתום על הפסקול של אינספור יצירות קולנועיות בולטות כמו סרטי טרילוגיות "ההוביט" ו"שר הטבעות" (עליהם זכה בשניים מהאוסקרים שלו), "הזבוב", "ביג", "גברת דאוטפייר", "אד ווד", "שבעה חטאים", "הטייס", "פילדלפיה", "השתולים", "כנופיות ניו יורק", "דמדומים: ליקוי חמה" וכן הלחין את הפתיחים של "סאטרדיי נייט לייב" ו"לייט נייט עם קונאן או'בריאן" ועוד ועוד.
"נתתי ללב להוציא את הרגשות", שור. צילום: Benjamin Ealovega
שיתפת פעולה עם קרוננברג, סקורסזה, פיטר ג'קסון ג'ונתן דמי ועוד במאים גדולים רבים אחרים. איך היית מגדיר את יחסי העבודה איתם?
"כל אחד מהם עומד בפני עצמו ושונה, וכל אחד הוא קולנוען גדול. מהצד שלי לא היה מדובר במערכת יחסים היררכית כמו במאי ושחקן, אלא בשיתוף פעולה מאוזן כחלק מהתהליך. יש לך סיפור, והבמאי מוליך אותו בדרכו והמלחין משלים אותו בעבודתו בצד המוזיקלי. העשייה הקולנועית מחייבת איזון בין האלמנטים השונים - הצילום, העריכה, הבימוי, המשחק. הכל מתחבר יחדיו. הבמאי הוא המנהיג ואנחנו הולכים אחריו לכל אשר הוא לוקח אותנו".
איך העבודה על סרט עצמאי קטן כמו The Song of Names שונה מהפקת אולפן ענקית כמו "שר הטבעות"?
"שני הפרויקטים אינם כל כך שונים כפי שהיית מדמיין לעצמך. מה שאני עושה זה לספוג את העולם של הסרט ואז להיטמע בו - בין אם מדובר בארץ התיכונה או בבריטניה שאחרי מלחמת העולם השניה. אני מנסה להציף את הרעיונות הללו אל תוך התודעה שלי, ואז ליצור משהו שמבוסס על מה שאני מרגיש. אני חושב שבסך הכל התהליך הוא די דומה".
פורסם לראשונה 29/11/2019 15:11
The Song of Names .
מומלצים
