הנוף האנושי

משפחת בטיטו( צילום: ביתי)

משפחת בטיטו

"החזרה הביתה הייתה ההחלטה הנכונה ביותר עבורנו"

רינת ונתנאל בטיטו, בני 27, הורים לנטע בת השנתיים, חזרו לנוף גליל לאחר שלוש שנות גלות בכרמיאל. היא מתמחה בחינוך בלתי פורמלי, והוא מהנדס מכונות. המשפחה מתגוררת בדירה שכורה בת שלושה חדרים ומתכננת בעתיד לרכוש בית באחד הפרויקטים שישווקו בקרוב על ידי משרד השיכון. "אנחנו מחכים להזדמנות לרכוש דירה במחיר סביר ולהשתקע בעיר", הם אומרים. "אנחנו אוהבים את נוף הגליל. אמנם לא התרחקנו יותר מדי, אבל החזרה הביתה הייתה ההחלטה הנכונה ביותר עבורנו".

מה פערי השכירות בנוף הגליל לעומת כרמיאל?  

רינת: "בכרמיאל שילמנו 2,500 שקל בחודש, ובנוף הגליל אנחנו משלמים 2,000 שקל. לא השיקול הכלכלי הניע אותנו לחזור, אלא הרצון באיכות חיים".

מה הקשיים שמצאתם ומה הפתרון?

"בשלב הזה אין היצע דירות זמין. זמן ההמתנה להתחלות הבנייה בעיר והשלמת הפרויקטים ייקחו שנתיים לפחות, כך שזה מהווה קושי עבורנו. נרשמנו להגרלה של 'מחיר למשתכן' ולא זכינו, ואנחנו מקווים לזכות בפעם הבאה. יש גם קושי בחיבור של האוכלוסייה הצעירה לפעילות ומעורבות בתוך הקהילה ואפילו לצריכת שירותים שונים. למשל, יש מרכז מקסים שנקרא 'בית לגדול טוב', שבו ניתן לבלות עם ילדים בגיל הרך בשעות הפנאי, אבל בפועל לא מגיעים מספיק הורים צעירים למקום, ולא פעם אנחנו מוצאים עצמנו עם קבוצה קטנה של הורים".

מה מצאתם כאן כשחזרתם?

"העיר עברה מהפכה של ממש והשתנתה ללא היכר – גם בחזות החיצונית וגם במהות, בכל מה שקשור לפעילות הפנאי, שירות לתושב, היצע תעסוקה איכותית וגאוות יחידה. שינוי השם הוא לא סמנטי. יש מאחוריו שורה של דברים גדולים שקרו בעיר וחוללו את השינוי. למשל, מתחם הבריכה המחוממת שפתוח בכל ימות השבוע, ובמחיר סמלי מאפשר לתושבים בילוי במתקני נופש ברמה הגבוהה ביותר, או גינות המשחקים המוצלות קרוב לבית".  

היו לכם התלבטויות?

"הייתה שאלה היכן הכי כדאי לגדל ילדים. רצינו מערכת חינוך טובה, מעטפת של פעילות העשרה בשעות הפנאי, סביבה חיובית וכמובן, גם נוף ואוויר נקי. היתרון הגדול בנוף הגליל הוא שאתה בעצם חי בתוך עיר עם כל הנגישות למרכזי מסחר, בתי קפה והיצע פעילות תרבות ופנאי, ויחד עם זה מרגיש כמו בכפר שוויצרי. כל העיר מוקפת בשמורות טבע וביערות, והאוויר הנקי של העיר הוא סמלה המסחרי".

טיפים לזוגות צעירים שמתלבטים?

"אם נולדתם בעיר וגדלתם בה, אל תוותרו על ההזדמנות לחיות בה. לכל פינה בעיר יש משמעות, זכרונות וכמובן, תמצאו בה חברים בכל מקום. ההרגשה של בית נותנת תחושת שייכות וביטחון. אין תחליף לקרבה להורים ולמשפחה. זה נכון תמיד ועוד יותר נכון, כשאתם הופכים בעצמכם להורים".

משפחת דוידסון

משפחת דוידסון

"התחבורה הציבורית פעילה בשבת, כך שלא חייבים להחזיק רכב פרטי"

ורד (35) ודניאל (32) דוידסון, הורים לאיתן בן שנתיים, הגיעו לנוף הגליל לפני כחודש מירושלים. היא מנהלת מחלקת ספורט בעירייה, הוא סטודנט.

מה הביא אתכם לעיר?

ורד: "איכות חיים. ניגשתי למכרז שעיריית נוף הגליל פרסמה למשרת מנהלת מחלקת ספורט. שימשתי בשנה וחצי האחרונות בתפקיד ניהולי בתחום הספורט במינהל קהילתי בשכונה בירושלים, שבה מתגוררים כ־50 אלף תושבים. המחיה בנוף הגליל זולה יותר מאשר ירושלים, כך שבסופו של דבר למגורים בעיר יש יתרון. כרגע אנחנו מתגוררים בדירה שכורה".

כמה שילמתם שכירות בירושלים וכמה כאן?

"בירושלים שילמנו 3,500 שקל עבור דירה של 68 מ"ר בבית ישן ללא מעלית ובלי מרפסת וגינה. בנוף הגליל אנחנו משלמים 2,250 עבור בית פרטי עם שתי גינות באותו גודל".

מה היו ההתלבטויות?

"המרחק מהמשפחה של בעלי שגרה בקריית ארבע, והמעבר של הילד למסגרת חדשה. אני במקור תושבת נוף הגליל. לפני עשר שנים עברתי להתגורר בירושלים במסגרת לימודיי האקדמיים. בעלי הוא ירושלמי, ולאחר נישואינו המשכנו לגור בירושלים. מן הסתם, רוב החברים שלנו ומרכז חיינו נמצאים בירושלים. דניאל הוא סטודנט באוניברסיטה הפתוחה, הוא מנסה להתקבל למסלול לימודי רפואה בצפת, כך כשמקום המגורים בנוף הגליל מתאים לו".

איך הילד שלכם התאקלם בעיר החדשה?

"איתן רק בן שנתיים, כך שאצלו הכל הרבה יותר פשוט. הוא הולך לגן נעמ"ת בשכונת הר יונה, וטוב לו מאוד בגן החדש".

מה המיוחד בנוף הגליל?

"העיר לא סגורה בשבת, וזה הבדל גדול לעומת ירושלים. יש כאן תחבורה ציבורית פעילה בשבת, ובנוסף, התשתית של התחבורה הציבורית מעולה, כך שאין חובה להחזיק רכב פרטי. יש כאן גם נוף מדהים ואוויר נקי. בשעות מסוימות, בגלל המפעל של עלית שטראוס, אפשר להסניף ארומה מתוקה של שוקולד. אנחנו גם קרובים למשפחה שלי ולהורים, ששמחים מאוד על החזרה שלנו לעיר. אם תשאלו את אבא שלי, הוא יגיד לכם שזאת ההחלטה הטובה ביותר שקיבלתי בחיים".

משפחת מעודה

משפחת מעודה

"בכל נשימה ונשימה כאן אנחנו מרגישים את השליחות"

אבידן (30) ונועה (20) מעודה עזבו את הרצליה לטובת נוף הגליל עם ארבעת ילדיהם – נריה, בן 6, אורי בן 4, יגל בן ה־3 ויאיר בן חצי שנה. הוא מנהל בית ספר, והיא מחנכת ומורה. "התאהבתי בעיר הזאת עוד כשהייתי תלמיד בישיבת ההסדר", אומר אבידן, "וכבר אז גמלה בליבי ההחלטה לקבוע כאן את מקום מגוריי. קיוויתי שאישתי לעתיד תתאהב בעיר כמוני, ואני שמח שכך קרה".  

מה גרם לך להתאהב במקום?

"קהילה חמה, מחבקת ותומכת ופסיפס אנושי מדהים. יש כאן אנשים מכל מיני עדות ותרבויות, והמכנה המשותף של כולם יחד הוא הרצון לחיות ברוגע ובשלווה".  

אתם משתייכים לזרם הדתי־לאומי. יש לכך גם מניע אידיאולוגי?

"יש תחושה של שליחות ובהחלט אידיאולוגיה שרואה את ההתיישבות בגליל כערך חשוב מאוד. בכל נשימה ונשימה כאן אנחנו מרגישים את השליחות. הרבה מעבר לענייני היומיום החומריים יש בעיר הזאת, בגלל המיקום שלה והאופי המיוחד, הרבה תוכן ומהות. נוף הגליל היא עיר עם אופי".

לעבור מהרצליה לנוף הגליל זה כמו לחצות את ים סוף.

אבידן: "נוף הגליל יפה יותר מהרצליה. העיר מטופחת, מסודרת, ידידותית לתושביה, מסבירת פנים ונעימה. יש גם בה מערכת חינוך יוצאת מן הכלל, שבה כל תלמיד הוא עולם ומלואו".

עדיין העיר רחוקה מהמרכז.

"הקרבה למרכז היא לא תמיד יתרון. בסך הכל מה צריכה משפחה בשביל לחיות טוב? גינות משחקים, חינוך טוב, קהילה חמה, שירותים באיכות גבוהה, תשתיות ומקומות תעסוקה. כל אלה יש בנוף הגליל, אז מה אנחנו צריכים את תל־אביב? שעה וחצי נסיעה זה לא סיפור גדול".

ספר על הקשיים כאן.

"זה מתבטא בעיקר בהיצע הבנייה למגורים. אין כרגע דירות חדשות בהישג יד, כך שנצטרך להמתין שנתיים ואפילו שלוש עד לסיום הפרויקטים. קושי נוסף הוא המחסור במסעדות כשרות. יש פה ושם, אבל לא מספיק".  

משפחת בן־צבי-סיון

משפחת בן־צבי-סיון

"קיבוץ משעול הוא הרבה יותר מקהילה, זו משפחה מלוכדת"

עופר סיון (36), מהנדסת מכונות באינטל, הגיעה לפני כחצי שנה לנוף הגליל בעקבות האהבה. בן זוגה, אבשלום בן־צבי (36), מתגורר בעיר כ־14 שנה במסגרת הקיבוץ העירוני משעול.

מה הקושי הכי גדול במעבר?

סיון: "ללא ספק, הנסיעות כל בוקר וערב לחיפה. זו נסיעה מתישה עם המון פקקים, שלא ניתן לחמוק מהם. אני מחכה בקוצר רוח להשלמת סלילת כביש 79 בתקווה לשיפור המצב וכמובן, לרכבת הקלה".

איך את מסתדרת עם האידיאולוגיה של הקבוצה?

"הקיבוץ העירוני בנוף הגליל הוא קהילה יוצאת דופן באיכותה, ואני שמחה שזכיתי להשתתף בקהילה פרוגרסיבית וערכית, שלא נתקלתי כדוגמתה. היחסים בין החברים יפים ומכבדים, יש מודעות גבוהה לנושאים מגדריים, וחיי קהילה מלאי תוכן והשקעה בחינוך. ברמה הפרטית, זכיתי בקהילה חמה, מכילה ותומכת".

היו לך התלבטויות?

"בוודאי. עד היום אני עדיין קצת מתלבטת, אבל בסך הכל אני שלמה עם המעבר, שיש בו כמובן הרבה צדדים חיוביים. החיים של אבשלום כרוכים בקיבוץ הרבה שנים. הקיבוץ הוא בעצם הרבה יותר מקהילה, זאת משפחה מלוכדת".

מה אומרים ההורים שלך על הצעד הזה?

"הם מבינים שתמיד יש אילוצים בזוגיות, שנוגעים לבחירת מקום מגורים וקריירה, והם רואים גם את הצדדים הטובים שבמעבר לקיבוץ משעול".

הקיבוץ משדר צניעות וסגפנות, בדיוק ההיפך מהאופי של אינטל.

"חלק מהבחירות הכלכליות שחברי הקיבוץ עשו אולי שונות מהבחירות שלי, אבל ברמה היומיומית צורת החיים הצנועה מתאימה לי מאוד. בעצם, לא שיניתי באופן מהותי את רמת הצריכה שלי. מצד אחד מעולם לא קניתי מותגים, ומצד שני לא ויתרתי על דברים שחשובים לי, כמו תחביבים או טיולים".

את מתעניינת במה שקורה בנוף הגליל?

"באופן טבעי, אני שומעת על הנושאים שקרובים לליבם של חבריי, בעיקר בית ספר עצמון שבו עובדים רבים מחברי הקיבוץ ובו לומדים רוב הילדים. אני משתדלת גם להכיר נושאים שעולים לכותרות ולהבין את הסוגיות והרקע".

משפחת סרור

משפחת סרור

"אנחנו מתגוררים בבית שכור, ומקווים לקנות בית בהמשך"

אהוד ושני סרור הגיעו לפני חודשיים לנוף גליל. אהוד בן 28, יליד קריית־אתא, מורה במקצועו, ושני, 27, ילידת בית־שמש, עובדת כמורה ומחנכת. הם הורים לשלושה ילדים: מאור בת 5, יצחק בן 3 ועמיחי יהודה בן חודש. "אנחנו מתגוררים בבית שכור של ארבעה חדרים, ובעזרת השם מקווים לקנות בית בהמשך", הם אומרים.

מה הביא אתכם לנוף הגליל?

"אנחנו משתייכים לקהילה התורנית־ציונית ובאנו בגלל הקהילה. יש כאן קהילה מאוד איכותית, חמה ותומכת. יש כאן גם מוסדות חינוך מצוינים לילדים, וגם השליחות האידיאולוגית הייתה מניע".

מהם הקשיים בעיר החדשה?

"הקושי הגדול ביותר הוא המרחק מההורים שלי, שמתגוררים בבית־שמש", אומרת שני. "הנסיעה לשם עם ילדים קטנים לא פשוטה מטבעה וכרוכה במאמץ. יש גם קושי טבעי בהסתגלות למקום חדש – להכיר את כל השירותים שניתנים בו ואת המקומות שיש פה. כל זה לוקח זמן. העיר עצמה אמנם מאוד יפה, אבל מפוזרת מבחינת המרכזים שבה. אין פה מרכז עירוני אחד, אלא המון מרכזים מפוזרים. מצד שני, יש פה קהילה שהיא כמו משפחה. אין דבר שצריך והיא לא נמצאת בשבילנו".

איך הילדים מסתדרים כאן?

"הילדים נקלטו באופן הכי מהיר ובצורה מצוינת. הבת הבכורה שלנו מאור כל כך אוהבת את הגן שלה ואת הגננת, שהיא אומרת לנו שרק בשביל זה היה שווה לעבור לכאן. גם יצחק רץ כל בוקר בשמחה לגן. הילדים נהנים פה, יש להם כבר חברים שמזמינים אותם אליהם ומגיעים גם אלינו. מבחינה הזאת אין שום קושי, להיפך – הכל הולך חלק".

את עובדת בקריית מוצקין, איך את מסתדרת עם המרחק?

 "זה לא פשוט. יש הרבה פקקים בבקרים, גם בחזור, אבל מסתדרים. הקשיים הם רק טכניים, בסופו של דבר. במהות, מה שחשוב זה המשפחה, הקהילה והחינוך".

תרכשו בית בעיר?

"אנחנו מקווים מאוד להגיע גם לזה. לאט לאט נתקדם, ובעזרת השם, גם זה יקרה ויהיה לנו בית משלנו בנוף הגליל".