רונן פרויקטים

השלט שמתנוסס בכניסה ללשכתו של ראש העיר רונן פלוט ניתן לו ביום שבו עזב את תפקידו כמנכ"ל הכנסת. באותיות קטנטנות נרשם עליו "מדבר מעט", ובהמשך, בצבע אדום בוהק — "עושה הרבה". קצר וקולע. לפלוט, האיש המקורב להנהגה, שצמח בשמאל החברתי הישראלי ומצא עצמו נטוע חזק בימין, ניתנה משימה לא פשוטה, אולי בלתי אפשרית: לקחת עיר בצניחה חופשית ולהעמיד אותה על המפה. כששר הפנים אריה דרעי ראה אותו שבועיים אחרי שנבחר לראשות העיר, שאל אותו: "אין פה כלום, בטוח שלא דאגת לך לחופשה ללא תשלום?".

את השם המגונה עבורו, "עפולה", קשה להזכיר כאן. רק שבע דקות נסיעה, אבל עיר שהייתה צרה צרורה עבור נצרת־עילית. עכשיו נותרה השאלה איך מתכננים עיר ואם בישראל שלא בנתה שנים, שמחצית מאוכלוסייתה מורכבת מעולים יוצאי רוסיה, כרבע ממנה ערבים, וחלק גדול מהם מבוססים ואקדמאים, שרואים בה מעין שכונת נוף לעיר הגדולה והצמודה, נצרת. כל זה מתרחש כשאל השכנה, המכונה בפי כל "בירת העמק", מגיעה כבר הרכבת, וגם קצב הבנייה בה הולך וגובר ואיתו גם זרם התושבים הצעירים שערקו אליה מנצרת־עילית.

הסיפור של העיר הזאת מורכב. בעשור האחרון נטשו את נצרת־עילית כ־10 אלף תושבים, ושלושה בתי ספר נסגרו. "כשנכנסתי לתפקיד, לא היה בקנה פרויקט אחד בעיר שיכולתי להמשיך או להוביל", אומר פלוט. "היה צריך להתחיל מאפס, חוץ מגירעון של 70 מיליון שקל".

פלוט, בן 64, לא מפסיק לרגע לעבוד ולחשוב איך משנים את פני העיר והופכים אותה לאטרקטיבית עבור צעירים מהמרכז. לריאיון איתנו הוא מגיע עם 39 מעלות חום, אבל זה לא מפתיע. האיש לא מוכן לוותר על שעות עבודה. נוף הגליל הפכה למשימת חייו. האם הוא מצטער שעזב תפקיד מנכ"ל הכנסת? ממש לא. "יכולתי להיות היום מנכ"ל עם משכורת גבוהה יותר ועם כל הכבוד שנלווה לתפקיד, אבל זה לא עניין אותי", הוא אומר. "הגעתי לכאן כדי לבנות ולעשות".

צילום: ישראל פרץ

כמו לנצח על תזמורת

לפלוט, הילד ממולדובה שלמד בילדותו נגינה על קלרינט וניצוח על תזמורת וחלם יותר מכל להיות מהנדס בנייה, יש כינוי בפי התושבים: "רונן פרויקטים", וזה אומר הכל. וכן, לפעמים הוא גונב את שרביט המנצחים באירועים ממלכתיים, ואיש לא מבין מה הוא עושה שם מול התזמורת, אבל כשאתה מקצועי עד הסוף, אתה כזה גם בעולם המוזיקה.

אז מיהו האיש שבא לנצח על העיר שאיבדה במשך שנים מזהותה, ובארכיון שלה אפשר למצוא כיצד ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, מצהיר שאת השם הזמני הזה יש לשנות? זה לקח כ־60 שנה, ופלוט הרים את הכפפה בצעד שנשמע הזוי למישהו מהצד, אבל אולי בכל זאת הכרחי לנוכח נתוני הפתיחה הירודים. במילים אחרות: ריסטרארט.

גם פלוט התחיל מההתחלה כשעלה לישראל בגיל 18 בלי לדעת מילה בעברית. "כבר בשדה התעופה הציעו לנו לבוא לנצרת עילית, שם יש, כך אמרו לנו, רוב רוסי", הוא מספר. "איך פיתו את הרוסים אז? אמרו להם שזה חצי שעה מהים ליד חיפה. במושגים של הרוסים, חצי שעה נסיעה זה קל"ב. אבא שלי היה נכה מלחמה, אז נתנו לנו פריבילגיה ובחרנו בנתניה".

האמפיתיאטרון החדש | צילום: ישראל פרץ

אחרי שירות צבאי כתותחן, שבמהלכו גם התחתן עם שולמית ז"ל, בת נצרת עילית, עבר הזוג לגור בעיר. "הגעתי מקיבוץ גן שמואל, שממנו ברחתי בגלל הקומוניסטים עם חגיגות 1 במאי שלהם", הוא מספר. "הייתי מזוהה עם השמאל החברתי כמזכיר הנוער העובד והלומד, שימשתי כמזכיר מועצת הפועלים במרחב העמקים ויו"ר האיגוד המקצועי של מפעלי המתכת בצפון". פלוט אף היה חבר במפלגת העבודה והוצב במקום ה־46 ברשימתה בבחירות לכנסת ה־14, אבל אז זכתה המפלגה ב־34 מנדטים. בהמשך עמד בראש המועצה המקומית התעשייתית מגדל־תפן.

ב־2003 רץ לראשות נצרת עילית, אבל הפסיד בפער ניכר לראש העיר המיתולוגי מנחם אריאב. בתום 31 שנות כהונה של אריאב, שב פלוט וניסה את כוחו, כשהפעם הפסיד לשמעון גפסו בהפרש של כ־2,000 קולות. שר הקליטה דאז יולי אדלשטיין הציע לו את תפקיד מנכ"ל משרדו. בהמשך גם כיהן כמנכ"ל משרד ההסברה ועבר להתגורר בנתניה. כשאדלשטיין נבחר ליו"ר הכנסת, מונה פלוט למנכ"ל המשכן וניהל ביד רמה את בית המחוקקים הישראלי.

מה הביא אותך לחזור לפה, אחרי שהעיר עברה סוג של טראומה?

"ספק אם יש עיר כה מורכבת כמו העיר הזאת. 55 אחוז מהתושבים שלה דוברי רוסית, רבע מהמגזר הערבי, ויש בה גם ציבור חרדי שהגיע לשכונה הר יונה ג'. אבל במשך שנים העיר הייתה על פי תהום. אנשים קמו ועזבו. שכבות שלמות בבית הספר עזבו. בשכונת רובע יזרעאל בעפולה כל משפחה שנייה כמעט היא מנצרת עילית".

טיפוח כיכרות העיר | צילום: ישראל פרץ

למה באמת לא בנו פה שנים?

"מדובר בעיר שנמצאה בדיכאון, וראש העיר שלה מקבל שני מטר טפסים מאנשים שרוצים לעזוב אותה. גם אם נבנה בה – מי יקנה? גם הקבלנים לא רצו לבנות בה לאף אחד".

מה המטרה המרכזית שלך היום?

"העיר משתנה עד יסוד. חייבים להביא צעירים מהמרכז. אני לא מבין זוג שחי במרכז ומשתעבד למשכנתה ל־20 שנה, שעולה לו פי שלושה. יש בעיר אבטלה נמוכה מאוד. 960 משרות מחפשות כאן מועמדים, ויש 27 מפעלי הייטק שעומדים לעבור לאזור התעשייה שלנו".

בית קק"ל למצוינות | צילום: ישראל פרץ

אז אתה יוצא עכשיו בתנופת בנייה כמו עפולה?

"אני לא ממהר. הכל ייעשה בפינצטה. אני בעד לשווק לצעירים את מה שייבנה, ולא בעד פיל לבן, סלאמס או שכונות רפאים. עד לפני 15 שנה היו פה 1,000 דירות פנויות, כי אנשים עזבו. כיום יש כבר תוכנית ל־7,000 דירות בחמש־שש שנים, אבל שלא יעמדו עם סטופר. אנשים רוצים לחזור ולעבור לגור פה. להגרלת 'מחיר למשתכן' נרשמו להפתעתנו 700 זוגות".

אבל בעבר הרחוק בנו כאן קוטג'ים ליוצאי צבא ברחוב הכי יפה בעיר ובסוף מכרו אותם למגזר הערבי?

"אני לא נכנס לנושא הזה. אני מביא זוגות צעירים מהמרכז ומראה איזה חינוך יש פה. חלק גדול עברו לעפולה וממשיכים לשלוח את הילדים ללמוד אצלנו. זוג נורמטיבי לא שואל אם יש או אין בנייה כאן, אלא איך החינוך לילדים שלו. 82 אחוז זכאים לתעודת בגרות (בעיר שלושה תיכונים: אורט אלון, שרת ובית רבקה), ואנו מציעים תעסוקה ברמה גבוהה. אין דירה חדשה? תשכיר שנה־שנתיים עד שייבנה הבית ברמה המצופה. גם כשאני השתחררתי מהצבא, גרתי בדירה שכורה".

ומה עם תרבות הפנאי?

"אין פה דבר שלא קיים בערי גוש דן. יש פה מתנ"ס עם מינויים להצגות ולקונצרטים, הבאנו מופעים של הזמרים הכי מפורסמים, יש כאן ג'ימבורי וגם חוגים בעשרה שקלים, קונסרבטוריון שנכנס ללמד מוזיקה בחמישה בתי ספר וקאנטרי קלאב עם שלוש בריכות. אנשים התלוננו שאין כאן קולנוע וצריכים לנסוע לקריון, אז סידרנו קולנוע עירוני בשני אולמות עם כל הסרטים החדשים ב־30 שקל. בהתחלה חילקנו אפילו פופקורן חינם, כי המטרה היא לא להרוויח".

ומה עם הצעירים?

"היום יש בנוף גליל שני פאבים ו־30 מסעדות, אבל אנחנו בעד הרחבה ניכרת של אזורי הבילוי. לקחנו אזור תעשייה מהגדולים ונשנה תב"ע לאזור בילויים, כמו בתחתית בחיפה. יהיו כאן מסעדות, פאבים, מועדונים, באולינג ועוד".

איך מעוררים עיר בתנומה?

"תריח ארומה של שוקולד באוויר ממפעל עלית הגדול במזרח התיכון", הוא מבקש. "בקרוב יעבור לעיר גם מפעל כרמית מראשון לציון. החלטתי להגשים חלום ויצאתי בפסטיבל שוקולד. 40 אלף איש מכל הארץ כבר ביקרו פה — חגיגה של שלושה ימים עם שוקלטיירים. יש פה גם פסטיבל פולקלור משמונה מדינות עם תחרויות ריקודים סלוניים, כי יש אצלנו ארבעה בתי ספר לריקודים סלוניים. פסטיבל הבירה השנה היה הצלחה בלתי רגילה. ערכנו גם תחרויות איגרוף עם נציגים מכל העולם".

( צילום: ישראל פרץ)

"לא רוצה שיפגינו"

שינוי שם העיר לנוף הגליל כדי להפריד בינה ובין נצרת שכנתה עורר לא מעט שאלות ותהיות. היו מי שראו בכך צעד גזעני. "אנחנו חיים באידיליה עם נצרת", הודף פלוט את הטענות. "התושבים שלהם מבלים אצלנו והפוך. לפני ששיניתי את השם, הלכתי לחברי, ראש עיריית נצרת עלי סאלם, ושאלתי לדעתו, כי לא רציתי שיבואו להפגין. להפתעתי, הוא אמר לי שהוא חושב שעשיתי צעד נכון, כי נצרת יש רק אחת. במשאל עם שעשינו, 80 אחוז תמכו בשינוי. חוץ מזה, כל הזמן מתבלבלים בין שתי הערים. בכל דבר שקורה בנצרת, אני מקבל טלפונים מכל העולם. נפגשתי עם בוגרי מכינות קדם־צבאיות בהרצליה. שאלתי: 'למה שלא תעברו לגור אצלנו', וחלק ענו שהם רוצים לגור בעיר יהודית ואנחנו לא כזו".

ברם, לא מעטים חושבים שהצעד שלך גזעני.

"רצינו עיר נפרדת, כי היה בלבול גדול. יש אנשים שמנסים להדביק לצעד הזה כיוון גזעני, אבל זה עוול. הבאנו את זה למועצת העיר ושם קיבלנו רוב, ואחר כך לאישור בוועדה במשרד ראש הממשלה. בהתחלה רצינו את השם נוף עילית, אבל משרד הפנים מחייב להחליף את השם כולו. קיבלנו גם אישור משר הפנים. אמרו לי, 'תביא לשר שיחתום', אבל אמרתי שאני רוצה להביא את זה לאישור התושבים. על כך אמרו לי: 'נפלת על הראש'.

"אני לא מכיר מקום אחר במדינה שעשה משאל עם ופיזר קלפיות בכל העיר, כולל אפשרות הצבעה לחיילים. פניתי גם לתושבים ונתתי להם הזדמנות להיות בוועדת שמות. יהודים וערבים היו שם. התקבלו 200 שמות, כולל שמות לאומיים ימניים להרגיז, כמו 'העיר של בית"ר'. זאת לא הייתה המטרה. נבחרו שלושה־ארבעה שמות, בהם נוף הגליל. תמכו בבחירה הזאת שלושה חברי מועצה ערבים, כולל סגן ראש העיר שלי, שהוא גם ערבי. חשבתי לעצמי שיבואו 3,000 איש להצביע, והגיעו יותר מעשרת אלפים. יותר מ־80 אחוז היו בעד".

מפחיד אותך שרבע מהתושבים הם ערבים?

"רוב האנשים באו למצוא פה איכות חיים. לא פגשתי אף אחד שבא לפה בגלל שתי מדינות לשני עמים או בגלל תמיכה בחמאס או באבו־מאזן. אני גם מנסה בכל כוחי לא להכניס פוליטיקה לעיר. רוב האוכלוסייה הערבית פה היא אקדמאים ובעלי עסקים — הרבה רופאים ועורכי דין. רבים מילדיהם לומדים בנצרת, מרחק דקות נסיעה עם בחירה ב־14-12 בתי ספר".

אלא שבחודש אפריל האחרון הוגשה לבית המשפט לעניינים מינהליים בנצרת עתירת של 32 הורים וילדים ערבים מנצרת עילית, בדרישה להקים בית ספר ממלכתי־ערבי ראשון בעיר. לדברי העותרים, שאליהם הצטרפו "האגודה לזכויות האזרח" ו"מרכז מוסאווא", בנצרת עילית מתגוררים 2,600 ילדים ערבים בגיל בית ספר, ורבים נאלצים לנסוע ללמוד בנצרת או בכפרים הסמוכים. "קבוצה של תושבים פנתה לבית משפט לבנות כאן בית ספר ערבי", משיב פלוט. "עשינו משאל בקרב תושבים ערביים, וגילינו שרק 40 ילדים שלומדים בנצרת היו רוצים ללמוד פה. עלות הקמת בית הספר היא שישה מיליון שקל, ובשביל כמה עשרות תלמידים היא לא משתלמת. בית משפט קיבל את עמדתנו, והבנתי שיש כוונה לערער על כך".

איך אתה תורם אישית לדו קיום?

"הייתי במסיבת סיום של בית ספר תיכון והזמינו את יו"ר מועצת התלמידים – נער ערבי – לנאום. כל הילדים קמו וקיבלו אותו במחיאות כפיים. כל מי שמספר על דו קיום ופונה לבית משפט בקשר למערכת חינוך נפרדת, מתנגד לחיים המשותפים שאנו יוצרים פה. המפלגה שלי קיבלה בבחירות 13 מנדטים מתוך 17, ולא נזקקתי לאף אחד, אבל למען הדו קיום התעקשתי שייכנסו לקואליציה נציגי התושבים הערבים. בזכות זאת יש לנו כאן קואליציה רחבה. דו קיום לא מדברים. עושים".

מוזר שלעיר שלכם אין גאוות יחידה?

"זו בדיוק הבעיה, לכן אני חושב שעשיתי צעד נכון בהחלפת השם. אם התושבים היו מצביעים נגד, זה לא היה קורה. הרי בהתחלה קראו ליישוב קריית נצרת, אחר כך נצרת עלית בלי יו"ד ואז שינו לנצרת עילית, ואף אחד לא שם לב. בן גוריון קרא לשנות את השם הזמני לעיר ואף אחד לא מצא זמן לכך, ואני התפניתי לזה סוף סוף, וכנראה, צדקתי".

יקר להחליף שם עיר בכל שלט ודף.

"תרשה לי להפתיע אותך – זה לא עלה לקופת העיר שקל אחד. יש תקציב מיוחד לזה במשרד הפנים, וגם רוב הטפסים הם דיגיטליים".

החרדים נוהרים

בזמן שבשאר חלקי העיר לא נבנו שכונות חדשות, נבנית עכשיו שכונה גדולה לחרדים בהר יונה ג', כשהיעד של פלוט הוא 3,000 משפחות חרדיות חדשות. "יש פה חרדים מכמה חצרות", הוא אומר. "ברסלבים, ליטאים, בלצים ועוד. אמרו לי: 'מה אתה מעודד מעבר חרדים לשכונה חדשה, תראה איזה בלגן הם עושים'. אני לא מפחד מאף אחד חוץ מריבונו של עולם. כשאני רואה משפחות עם שבעה ילדים, מתרחב לי הלב. כמו שלא ארשה לחילונים להיכנס עם רכב לשכונה שלהם בשבת, ככה אדרוש שיכבדו את אורח החיים החילוני מחוץ לשכונה".

יגידו שאתה בונה להם עיר חרדית חדשה.

"אבקש לא להתבלבל. אם אי פעם הר יונה ג' תגיע ל־6,000-5,000 תושבים והם ירצו להיות מועצה עצמאית, אתמוך בכך. אם ירצו לחיות את החיים שלהם, לא אעמוד בדרכם".

בוא נעבור לסוגייה כואבת – השיכונים המוזנחים בעיר בלי צל צילו של פינוי בינוי.

"במקומות כמו שלנו קרקע היא לא פקטור, בשל ערכה הנמוך. הממשלה היא שצריכה להחליט אם היא רוצה שנתחדש או לא. בסופו של דבר, צעירים חזקים יבואו לערי פיתוח, רק אם נתחדש ונביא מפעלים עתירי ידע. אני יכול לדבר עד מחר, קבלן שלא משתלם לו לעשות כאן פינוי בינוי, לא יציע. בכל זאת הצלחנו לעשות את הלא יאומן וחידשנו שמונה בלוקים במסגרת שיקום שכונות. גם מתחילים כאן תהליכים של חיזוק מוסדות החינוך נגד רעידות אדמה. אני חרד מאוד לנושא. הממשלה לא עשתה צעד כלשהו למנוע זאת".

אבל כולם יגידו, שכמנכ"ל הכנסת לשעבר, אתה מכיר את כולם, ויש כבר ראשי ערים שאמרו שאתה שותה מהם תקציבים.

"כמי שרוצה לקדם, אני כל מכיר, אבל לא כל יכול. גם שר מוגבל היום בקול קורא (מכרזים המציעים תקציב לפרויקטים שונים — ע.פ). הקשרים עוזרים לקדם פגישות, ובמקום לחכות ארבעה חודשים, אחכה אולי חודש. העיר שלנו לא קיבלה משהו שלא מגיע לה. אני עושה איגום משאבים ואני מקווה שאני מגיע לתוצאות טובות. וכן, אני מניח שהעובדה שאני מכיר את השרים מועילה לתושבים, אבל כל דבר נעשה במסגרת החוק"

מה ההבדל בין ראש עיר למנכ"ל הכנסת?

"לפני חודש בשלוש לפנות בוקר, השעה הכי גרועה ביום, קיבלתי טלפון: 'אדוני ראש העיר, עד עכשיו יש פה רעש של השכנים'. שאלתי, 'אתה מרגיש טוב להעיר אותי ולא להתקשר למוקד?'. 'ראש העיר', הוא ענה, 'אני לא ישן, גם אתה לא תישן'. התקשרתי בעצמי למוקד. דבר כזה לא היה קורה בכנסת. אתה נמצא בראש הפירמידה, אבל העידן של הכנסת הסתיים. אני מגיע לבית ספר, וילדים עומדים בתור לסלפי, אין מאושר ממני בעולם".

בעיר בעלת פוטנציאל אך מרוקנת, יש לך בוודאי הרבה הבטחות.

"אני לא מבטיח, אני עושה. זו הסיבה שאני ממעט באבני פינה ומרבה בגזירת סרטים. בסקר שביעות רצון שנעשה שנה אחרי הבחירות, קיבלתי 84%. הסוקרים אמרו שזה יוצא דופן".

גם אתה, כמו ראשי העיר הוותיקים, תסגור כאן 30 שנה?

"ממש לא. יש צעירים. באתי לשתי קדנציות ואני הולך. כשהייתי בן 32, הייתי פה ממלא מקום ראש העיר המנוח מנחם אריאב. הוא חשש ממני ובעט אותי החוצה, ונשארתי בלי עבודה. למרות זאת הוא קיבל ממני לפני מותו את תואר יקיר העיר ורחוב על שמו. באתי לבשר לו בבית אבות שאני מתמודד לראשות העיר, אחרי עשר שנים שלא דיברנו, והוא אמר שזה יום שמח בשבילו. לדעתי, זה אסון שראש עיר יושב על כיסא הרבה זמן. בשביל זה הבאתי לצידי כמה צעירים שילמדו את העבודה".

איפה תהיה העיר שלך בעוד חמש שנים?

"אני אופטימי. אני לא מאמין שיש מישהו שיכול לעבוד ולתת יותר ממה שאני משקיע או לעשות יותר. אני מתכנן להוציא בסוף הקדנציה ספר אוטוביוגרפי ומקווה ששמו לא יהיה 'האכזבה הגדולה'. אני רוצה פה עמק הסיליקון יותר ממגדל העמק, עם אלפי זוגות צעירים שבאים לגור פה ולהצליח. להפוך לעיר כמו תל אביב, שיהיו בה אוניברסיטה גדולה, חיים מלאים ושלספר שאכתוב יהיה סוף טוב".

10 דברים שלא ידעתם על ראש העיר

• רונן פלוט מעלה מדי יום בשעה 17:00, גם בשישי ובמוצ"ש, פוסט "מהדורת חדשות" יומית לתושבי העיר.
  

• את הכיכרות בעיר הוא ביקש לעצב במיצגי אמנות, בעלי חיים וכלי נגינה — כי אלה שלושת הדברים שהוא הכי אוהב.
  

• התושבים אומרים שהאות פ' במשפחה שלו היא בכלל פרויקטור. האיש הוציא לפועל 250 פרויקטים בפחות מארבע שנים.
  

• הוא לא סובל צלצול או זיגזוג במכשיר נייד באמצע ישיבה. לכן המכשירים מופקדים בארון מיוחד לפני שנכנסים לישיבות בלשכתו.
  

• ילדים מתחת לגיל שש משוגעים עליו. בכל פעם שהוא מבקר בגני ילדים, הם מתנפלים עליו כמו על סבא אהוד. והוא מתמוגג.
  

• בבחירות הוא זכה ברוב אסטרונומי של 98 אחוז מהקולות. בעיר מסתובבת בדיחה, שפלוט שקל להגיש ערעור על שני האחוזים הנותרים.
  

• הוא רוסי, אבל משוגע על חומוס וחריימה.
  

• באחד מימי העצמאות, כשבעירייה חיפשו מנצח לתזמורת שהופיעה על הבמה המרכזית, פלוט התנדב וניצח.
  

• הוא מת על שוקולד, אבל לא מרשה לעצמו יותר מקובייה אחת.
  

• הוא כנראה הרוסי היחיד שלא נוגע בוודקה ולא סובל את הריח של משקאות חריפים. גם סיגריה מעולם לא נכנסה לפיו.