צופה בת 98: "הצופים אצלי בדם"

המדור בשיתוף "מגדלי הים התיכון"

"היה נכון!" - הצופים נותנים כבוד. לפני מספר שבועות התקיים בכפר סבא טקס מרגש שבו נפגשו קבוצה של צעירים משבט הצופים המקומי בעיר עם מיכל אורבך, מהדיירות הותיקות בבית של מגדלי הים התיכון בכפר סבא. בהתרגשות גדולה העניקו הצעירים למיכל אות הוקרה לרגל 100 שנים להווסדות הארגון העולמי.

צפו בכתבה ששודרה בטלוויזיה המקומית על הטקס והסיפור של מיכל

עוד על נשים מעוררות השראה:

בגיל 83: אמנית היודאיקה שמוכרת למוזיאון ישראל

הצופים בגרמניה חלק מהקהילה היהודית

תנועת הצופים העבריים נולדה בארץ בשנת -1919. שתיים עשרה שנים בלבד לאחר שקצין בריטי בשם באדן-פאוול אסף קבוצלפני ה של נערים צעירים באנגליה והקים עימם למשך שבוע ימים מחנה בטבע, במה שלימים נחשב כפעולה הראשונה של תנועת הצופים העולמית. שנה אחרי הקמת תנועת הצופים העבריים ובמרחק עשרות אלפי ק"מ משם נולדה ארנה (לימים מיכל) אורבך, בת למשפחת סוחרים בעיר קייזרסלאוטן שבחבל ריינפלאץ בדרום מערב גרמניה. בצעירותה אורבך השתייכה לתנועת הצופים היהודית המקומית.

מיכל זוכרת שנים ראשונות שלוות ומאושרות: "היינו משפחה מצומצמת ומלוכדת, שני הוריי אני ואחותי. אמנם במקור ההורים היו אוסטיודן שמקורם מהמזרח, מפולין. מוצאם הזר דווקא לא היה דבר יוצא הדופן באותן שנים באזור – כחלק מהסכמי ורסאי האזור כולו סופח לצרפת וכך מצאנו עצמנו נתונים למרותם של חיילים מהצבא הצרפתי, חלקם סנגלים. בנוגע למוצאי, לא חשתי הבדל משמעותי ביני לבין חבריי הייקים, בטח לא בכל הקשור בפעילות בתנועת הצופים. כמו הרבה ילדים אחרים בקהילה היהודית הקטנה במקום, גם אני הצטרפתי לתנועה, שהיתה אחת מיני תנועות צופים יהודיות רבות בגרמניה באותן שנים. במקרה שלי, התנועה נשאה גוון ליברלי שתאם את אופי הקהילה היהודית במקום והפעילות בה השתלבה היטב בסביבה המיוערת והפסטורלית"

כשפסטורליה משתנה

עשר שנות החיים הראשונות הרגועות יחסית, התחלפו ברוחות רעות המבשרות את בוא העתיד. נקודת המפנה החלה ב-1933. "השינוי לא התחולל בין לילה אלא היה הדרגתי" מעידה מיכל ומוסיפה: "אירועים אנטישמיים קלים התחלפו בפעולות אנטישמיות אלימות. זה החל בשלטים שהוריי נאלצו לתלות בחנות המשפחתית המסגירים את הבעלות היהודית במקום. שנתיים אחר כך מצאנו עצמנו עומדים מול אנשי S.A הניצבים בפתח החנות עם אלות ומרחיקים קונים אפשריים. ברמה האישית, התחלתי לספוג התנכלויות מצד חברותיי לספסל הלימודים כמו השחטת חומרי לימוד וציורים של צלב קרס על חפציי. מצב מאד לא נעים".

באותה שנה התחולל אירוע מכונן נוסף שישפיע עמוקות על עתידה של מיכל. בברלין הבירה נפגשו ראשי תנועת הצופים עם אנשי מכבי הצעיר והוחלט לאחד בין התנועות. מהלך זה הביא את הפעילה הצעירה להחשף לראשונה לרעיון הציוני: "באותן שנים מעצבות של איחוד בין התנועות בתחילה ואיחוד נוסף של מכבי הצעיר עם תנועת גורדוניה בהמשך, הביא את העיסוק בציונות למרכז הבמה בפעילות שלנו."

(מתוך האלבום של מיכל אורבך)

הרגע של שינוי השם והתחלה חדשה

העיסוק בתכנים ציוניים הביא לשינוי גם ברכיבי זהות אישיים: "יום אחד הגיעה אלינו שליחה מקיבוץ גבעת ברנר שהציגה עצמה בשמה – מיכל. אני זוכרת שהשם צלצל לי טוב והתעניינתי לדעת מי זו מיכל שעל שמה קרויה השליחה. לאחר שקיבלתי תשובה החלטתי באותו הרגע לשנות את שמי למיכל."

מכאן הדרך להצטרפות לעליית הנוער לא היתה ארוכה: "הגשתי בקשה להצטרף לעליית הנוער ובקיץ של שנת 1935 הגיעה ההזמנה המיוחלת להצטרף למחנה הכנה בקרבת ברלין. הצטרפתי לקבוצה של כ-50 חניכים נוספים ובמשך 6 שבועות עבדנו ולמדנו במטרה להכשיר אותנו לחיים בארץ ישראל.

חצי יום של עבודת שדה בשטח התחלפו בתכנים לימודיים של הכרת השפה העברית, יחד עם חשיפה לתנועת הציונות ולהוגיה. ביום האחרון להכשרה הגיעה נציגות מהנהלת התנועה בברלין ובפיה הבשורה המשמחת שקיבוץ 'גבע' בעמק יזרעאל ממתין לבואנו, אבל עמה הבשורה המרה: רק 20 מתוך 56 החניכים הורשו לעלות. אני הייתי בינם אבל הפרידה היתה קשה ואכזרית. עד היום איני יודעת מה עלה בגורל השאר"

"כבר בשלב מוקדם התגבשה אצלי ההכרה שלא מדובר במצב זמני וכי צריך לעזוב את גרמניה. כוונתי היתה לנסוע לארץ ישראל ולהשתדל להביא את ההורים ואת אחותי בשלב מאוחר יותר. אני זוכרת את הרגע שבו הודעתי על כך לאמי והיא, על רקע היותה מסורתית, ניסתה להפציר בי להצטרף לעליית הנוער של הפועל המזרחי. השבתי לה שאני לא רואה עצמי דתיה מספיק והיא הביעה חרדה כיצד אחוג את יום כיפור. מאז ועד היום אני מקפידה לצום, למעט שנה אחת שבה נאלצתי לעבור ניתוח".

(מתוך האלבום של מיכל אורבך)

מחומה ומגדל לשרות ארוך בצה"ל

בתחילת חודש מרץ 1936 הניחה מיכל את כף רגלה לראשונה על אדמת ארץ ישראל ונסחפה לתוך גלי האירועים שסבבו סביב התבססות היישוב העברי בארץ ישראל והקמת המדינה.

"אני לא יכולה לשכוח את המבט של הצברים שראו אותנו יורדים בחופי חיפה לבושים בלבוש חורפי אירופאי כבד. נראנו להם אז כמו חוצנים. ההתחלה כמובן הייתה קשה – ארץ זרה, התמודדות עם מאכלים שלא הכרנו וסביבה עוינת של ערבים."

החיים בקיבוץ גבע התחלפו בעבודה חלוצית כחלק ממחנה "חניתה תחתית", בעבודה קשה ומאומצת ובהתמודדות אל מול מחסור חמור במים. כל אותה תקופה, הידיעות מהמשפחה שנותרה מאחור הלכו והתמעטו עד שבשנת 1941 נפסקו כליל.

בשנת 1942 נענתה מיכל לצו מטעם ההגנה והחליפה את מדי החלוצה במדי הצבא הבריטי, בשרות שנמשך 4 שנים. מיכל שבה לחניתה לאחר תום המלחמה, ושנתיים אחר כך מצאה עצמה חלק מקבוצה נצורה בימי מלחמת העצמאות:

"תקופת המצור היתה קשה. למזלנו מצאנו מקור מים שנה לפני כן ובכל אותה תקופה התקיימנו מאכילת התרנגולות המטילות ומפטריות שמפניון שגידלנו ושהיו מבוקשות בכל הישוב. המאזין מהצד יכול היה לחשוב בטעות שמדובר בחיי עשירים, מה שכמובן היה בדיוק ההפך". מיכל מחייכת.

עם קום המדינה התגייסה מיכל לשרות בצה"ל שם ניצלו את העובדה שיש לה ניסיון באפסנאות משירותה בצבא הבריטי: "באותם ימים ידעו איך להיות פייטרים, אבל לא איך לנהל מחסנים" נזכרת מיכל. שרותה הצבאי נמשך 25 שנים וסביבת המגורים השתנתה, מקיבוץ חניתה ליפו, משם לתל אביב ובעשורים האחרונים כדיירת בבית בכפר סבא.

במהלך הראיון, בעודנו עוברים על מחברות ישנות הכתובות בגרמנית בפונט גוטי מסודר – עדות לשנות הפעילות בתנועת הצופים בגרמניה, צץ שרטוט של סמל הצופים ומתחתיו הססמה בעברית: "היה מוכן!" (שהתחלף בארץ בססמה "היה נכון"). נדמה שמיכל מימשה את הסיסמה בכל צעד בחייה- מוכנה לאתגר הגדול הבא שצף בשנים הסוערות מהתקופה שקדמה למלחמת העולם השניה, דרך הקמת הישוב ועד לביסוס המדינה.

איך עשית זאת?

מיכל מהרהרת רגע אחד ואומרת: "מבין סל הערכים שתנועת הצופים החדירה בי, דיבר אחד נגע בי במיוחד ולפיו השתדלתי לפעול כל החיים- המושג 'בלתי אפשרי' לא קיים!".

מיכל מראה שפעם צופה, תמיד צופה, גם אם המדים של פעם מתחלפים בהכרה ובהוקרה גדולה שנים אחרי.

בשיתוף "מגדלי הים התיכון"