האם לניאנדרטלים פשוט לא היה מזל?
בניגוד לדעה הרווחת כי האדם המודרני אחראי להכחדת הניאנדרטלים, מחקר המבוסס על הדמיות מחשב מראה שקרובינו הקדומים יכלו להיכחד בשל גורמים שאינם קשורים לתחרות מצד אבותינו
ואז, לפני קצת פחות מ-40 אלף שנה, הם נכחדו.
איש אינו יודע בוודאות מה גרם להיעלמותם של הניאנדרטלים. יש השערות שתולות את האשמה בשינויי אקלים או במגיפות, אך החשודים המרכזיים תמיד היינו אנחנו, בני האדם המודרניים. אבותינו יצאו מאפריקה והגיעו לאירופה ולאסיה לפני כ-50-70 אלף שנה, כלומר זמן קצר מאוד - במונחים אבולוציוניים - לפני שהניאנדרטלים נכחדו. אין ספק שיש משהו מחשיד בצירוף הזמנים הזה. האם האם אבותינו התחרו בקרוביהם הניאנדרטלים, ובעזרת כלים משוכללים יותר או שיתוף פעולה מוצלח יותר, הצליחו לצוד את החיות הגדולות ביותר וללקט את הפירות המזינים ביותר, והשאירו לקבוצה השנייה רק שאריות? האם הם גירשו את הניאנדרטלים מאדמות הציד הטובות, מהיערות עתירי המזון, ולכן הם נכחדו? אולי אבותינו נלחמו בניאנדרטלים ישירות, הרגו אותם בקרב עד שלא נותר מהם זכר? אולי העבירו להם מחלות שאיתם לא יכלו להתמודד?
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי :
"זהירות! האדמה עומדת לרעוד"
האם יש עתיד לתרפיית פאג'ים?החיים תמיד מוצאים להם דרך
כל אלו הן אפשרויות שחוקרים העלו בעבר, וכל אחת מהן עשויה להיות הגורם, או לפחות אחד הגורמים, להיעלמות הניאנדרטלים. אין לנו עדויות ישירות שתומכות באף אחת מהאפשרויות האלו - לא נמצאו מעולם, למשל, עצמות מרוסקות בכלי אבן שיעידו על קרב שהתרחש בין האוכלוסיות - אך אנחנו גם לא יכולים לשלול אותן.
אבל מה אם הכחדת הניאנדרטלים לא הייתה קשורה אלינו, לפחות לא בצורה ישירה? מה אם הם נכחדו פשוט משום שאוכלוסייתם הייתה קטנה יחסית, בשילוב עם חוסר מזל? את ההשערה הזו בדקו חוקרים מהולנד במחקר שהתפרסם לאחרונה, ונסמך על נתונים גנטיים ממחקרים קודמים ועל והדמיות מחשב. הם הראו שתהליכים אקראיים, שקשורים גם בגודל האוכלוסייה של הניאנדרטלים, היו עשויים להוביל להיעלמותם ללא שום גורם נוסף.
קבוצה קטנה, מזל רע
הניאנדרטלים חיו על פני שטח נרחב, מסיביר במזרח ועד ספרד במערב. לא ברור כמה בדיוק היו מהם בכל זמן נתון, אך נראה שהמספר לא היה גדול במיוחד - ההערכות נעות בין 5,000 ל-70 אלף. בנוסף, המחקרים מצביעים על כך שהם התחלקו לתת-אוכלוסיות מקומיות רבות, שלא היה ביניהן קשר. כל אחת מתת-האוכלוסיות האלו כללה כמה וכמה קבוצות קטנות, שנפגשו זו עם זו לפחות מדי פעם, והתרבו ביניהן - אך לא עם קבוצות מתת-אוכלוסיות אחרות. בדיקות גנטיות של עצמות ניאנדרטלים איפשרו לנו להעריך את השונות הגנטית באוכלוסייה שלהם, וכך גם להעריך את גודלה. לפי אותן הערכות, תת-האוכלוסיות הכילו בין 3,000 ל-4,000 איש כל אחת לכל היותר.
החוקרים הריצו הדמויות ממוחשבות של קבוצות המונות חמישים, מאה, אלף או חמשת-אלפים איש, וראו כיצד הן גדלות וקטנות לאורך זמן. הם לא הכניסו להדמייה שום גורם של תחרות - האוכלוסיות הניאנדרטליות הממוחשבות מעולם לא פגשו בני אדם מודרניים. למרות זאת, התוצאות הראו שהאוכלוסיות האלו היו בסיכון גבוה להיכחד.
שלושה גורמים היו אחראים לכך. הראשון הוא הִתרבות בתוך המשפחה - ככל שהקבוצה שממנה אנחנו בוחרים את בני ובנות הזוג שלנו קטנה יותר, יש סיכוי גבוה יותר להעמיד צאצאים עם קרוב משפחה. זיווג שכזה עלול להוביל לאחוז גבוה של מומים ומחלות מולדות, בשל מוטציות רצסיביות - שינויים ב-DNA המובילים למחלה רק אם האדם מקבל שני עותקים שלהם, אחד מאביו ואחד מאימו. ככל שבני הזוג קרובים יותר זה לזה, הם חולקים זה עם זה יותר גנים, וצאצאיהם בסיכון גבוה יותר לקבל את אותה מוטציה משניהם, ולכן לחלות. מחקרים קודמים הראו שהניאנדרטלים אכן סבלו מהשפעותיה של רבייה בתוך המשפחה.
הגורם השני הוא אפקט אלי (Alee effect). זה השם שניתן לתופעה שנראית אצל בעלי חיים רבים: בקבוצה קטנה, כל אחד מחברי הקבוצה מעמיד פחות צאצאים, וכשהקבוצה גדלה, מספר הצאצאים הממוצע עולה גם הוא. הסיבה הסיבה העיקרית לכך היא כנראה שבקבוצה קטנה יותר קשה יותר למצוא בן זוג מתאים שאינו אח או אחות שלך. בקבוצה גדולה המבחר גדול יותר, וכך יותר פרטים מצליחים למצוא מישהו להתרבות איתו. אך לאפקט אלי יש גם סיבות נוספות. הניאנדרטלים חיו בקבוצות ונראה שהסתמכו זה על עזרתו של זה, בדומה לנו. קבוצה קטנה מדי מתקשה להגן על עצמה מפני טורפים, לצוד בהצלחה חיות גדולות או לעזור לאימהות לטפל צאצאיהן. כל אלו תורמים לכך שפחות צאצאים בקבוצה מגיעים לבגרות, והיא נשארת קטנה.
הגורם השלישי הוא תהליכים אקראיים. מספר הלידות בקבוצה משתנה משנה לשנה, וגם מספר המתים. לפעמים יש הרבה עשב ועדרים גדולים שאפשר לצוד, לפעמים יש בצורת, ובעלי החיים מתמעטים. יש שנים שבהן מחלה הורגת רבים מהילדים, ושנים שבהן כולם מצליחים לשרוד. קבוצות גדולות יכולות להתמודד עם התנודות האקראיות האלו, אבל לקבוצות קטנות, רצף של כמה שנים רעות, ולפעמים אפילו שנה רעה אחת, עלולים להיות מכת מוות. לאורך זמן, כשמדובר בקבוצה קטנה מספיק, זה כמעט בלתי נמנע שבאיזשהו שלב שנה רעה כזו תוביל למותה של הקבוצה כולה.
"הרצנו את ההדמיות כך שידמו פרק זמן של עשרת אלפים שנה, ובדקנו אם הם ייכחדו או לא", הסביר קריסט ואזן (Vaesen), שהוביל את המחקר, בראיון לאתר New Scientist. "גילינו ששלושת הגורמים האלו מספיקים בשביל להוביל להכחדה".
נקיים מאשמה?
האם זה אומר שלאבותינו לא הייתה כל יד בהיעלמותם של הניאנדרטלים? המחקר החדש לא יכול לקבוע זאת, אלא רק להצביע על כך שככל הנראה, התערבותם לא הייתה נחוצה. "הסיפור המוכר הוא שהומו ספיאנס הגיעו לאירופה ולמזרח התיכון, שם חיו כבר הניאנדרטלים, ואז גברנו עליהם כי היינו חכמים יותר, או משום שהיינו רבים מהם במספר" סיכם ואזן בראיון לגארדיאן. "המסקנה העיקרית מהמחקר שלנו היא שהניאנדרטלים לא היו זקוקים לבני האדם בשביל להיכחד. בהחלט ייתכן שפשוט היה להם מזל רע".
מדוע, אם כך, הם נעלמו זמן קצר כל כך לאחר שאבותינו יצאו מאפריקה והגיעו לאותם אזורים? ייתכן, אומרים החוקרים, שנוכחות בני האדם המודרניים עצמה השפיעה עליהם. הקבוצות של המהגרים החדשים התיישבו בין קבוצות הניאנדרטלים, מנעו מהן לעמוד בקשר רציף זו עם זו וכך הקטינו עוד יותר את האוכלוסייה שאיתה יכלו להתרבות. "זה לא קשור לתחרות או למי מוצלח יותר", אמר ואזן. "זה יותר שאלה של חלוקת שטח המחיה לאזורים קטנים ומבוּדדים".
כמובן, העובדה שהניאנדרטלים יכלו להיכחד גם ללא תחרות או תוקפנות מצד בני האדם, לא אומרת שאלו לא היו קיימות. "אנחנו עוד לא מבינים לחלוטין את הגורמים השונים", אמרה הארכיאולוגית פני ספיקינס (Spikins), שלא הייתה מעורבת במחקר. "אולי עדיין מוקדם מדי בשביל לפטור אותנו לחלוטין מאשמה".
ד"ר יונת אשחר, מכון דוידסון לחינוך מדעי
לפנייה לכתב/ת 
