מסתכלת ביומן הריק ובוכה. קורותיה של מחפשת עבודה
להיות פועלת חקלאית? ניצבת בסרט בשכר מינימום? אולי נהגת מונית? חייבת להאכיל את הילדים וכל יום הריטואל קבוע: מיילים, דרושים, דמעות
נורית פלד קירשטיין(ראובן חיון)
מיומנה של בת 43, בעלת עסק עצמאי לכתיבה, עריכה והלחנה, גרושה ואמא לשניים, שמחפשת השלמות הכנסה.
1. יום ראשון. מסיימת הגהה לפני דפוס לספר ילדים שערכתי. מסתכלת על המשך השבוע ביומן. ריק. בוכה. עושה טלפונים, כותבת מיילים, עוברת על הדרושים. "לקיבוץ בעמק דרושים עובדי חקלאות, שכר מינימום". מדמיינת את הקימה ב-4:00 בבוקר, שמש שמכה בפנים, גשם ורוחות מקפיאי עצמות, יבלות וחתכים על הידיים, מגפיים גבוהים מכוסי בוץ בסוף היום. לא רע. העיקר שיהיה עוגן כלכלי, סכום ודאי וקבוע, גם אם מינימלי.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
כשאחזור הביתה בשעות הצהריים המאוחרות, אחרי שאאכיל את האפרוחים שלי ואתקלח, אוכל לשבת מול המחשב ולהתעסק בענייני כתיבה ועריכה עד שעות הלילה המאוחרות. מה חדש? אני יכולה לחיות עם זה, אפילו טוב. בבוקר עמל פיזי, מחשבות מפוזרות וקצת טבע, ובחצי השני של היום אפעיל את המוח. אבל איך אצליח לנקות את הבוץ בכל יום מהמגפיים כדי שתהיינה נקיות לקראת העבודה בשדה ביום שלמחרת?
לא שולחת קורות חיים. אבא מגיע. אנחנו מסכמים שבשבוע הבא נלך ביחד לחפש עבודה כמרצה. רושמים כל מיני רעיונות. עדיף מלבכות.
2. יום שני. טלפונים, מיילים, דרושים. מקבלת הודעת טקסט מהבנק עם היתרה ("יתרה", אהה). בוכה. מקבלת וואטסאפ ממפיקה של סרט שיצולם בחיפה, שחתום עליו במאי ותיק ומוערך. הם מחפשים ניצבים והיא שואלת אותי אם אוכל להגיע לאודישן ביום המחרת. אני עושה חישוב מהיר: עשרה ימי צילומים שאני יכולה לבחור מתוכם כמה שארצה, 350 שקל ליום, עשר שעות ביום. קצת יותר משכר מינימום, אבל אני יכולה לחיות עם זה. וחוץ מזה, אולי באודישן הם יקטפו אותי לתפקיד הראשי. מדמיינת את זה ולא בוכה יותר היום. בערב נוסעת לחזרה להופעה במוצ"ש ועדיין מדמיינת את זה. דווקא בא לי, תפקיד ראשי בסרט. אחר כך טום ווייטס שואב אותי לתוך החזרה ואני עוברת לסרט אחר.
3. יום שלישי. מכינה הצעת מחיר ללקוח שפנה אלי. אחר כך טלפונים, מיילים, דרושים. מדמיינת את האודישן שנקבע להיום אחר הצהריים. אני אדהים אותם. הם לא ירגישו לרגע שמעולם לא למדתי משחק, וגם אם כן – הבוסריות תשחק לטובתי ותביא לתפקיד איזו אותנטיות ראשונית.
שעה לפני האודישן אני עושה חישוב מחדש. מסמסת למפיקה כדי לוודא שלא נפלה טעות בגובה השכר, 350 שקל לעשר שעות עבודה. "האמת שכן, זה לא יהיה השכר", היא עונה לי. "היום קיבלנו החלטה מחודשת שהשכר לניצבים יהיה 200 שקל לעשר שעות עבודה. אני מצטערת. אבל תבואי בשביל החוויה". אני אמורה לבכות אבל אני צוחקת.
אחר כך אני מקבלת טלפון ממישהי שפנתה אלי לאחרונה כדי שאלחין את שיריה. היא קיבוצניקית בת קרוב ל-80, כך סיפרה לי בשיחת טלפון לפני שבוע, שכעת, אחר שבעלה נפטר, היא יכולה להרשות לעצמה לעשות דברים שהיא אוהבת כמו לצייר ולהלחין את השירים שנהגה לכתוב בסתר. "נורית", היא אומרת עכשיו מהעבר השני של הקו וקולה מעונן, "הילדים שלי לא מרשים לי להוציא כסף על הלחנת השירים. הם לא אומרים את זה, כמובן, אבל הם כנראה חוששים שזה יאכל להם מהכסף של הירושה".
אני רושמת לעצמי בצד להפתיע אותה בקרוב עם שיר אחד שאלחין לה במתנה, ומנחמת אותה שלפחות היא מצאה חברה. אני הולכת לישון. היום הזה הוא כבר יותר מדי.
(צילום: shutterstock)
בין לבין אעשן סיגריה מחוץ למונית, שעונה עליה, ואנהל שיחות קורעות עם שאר נהגי המוניות בתחנה. אני כמו זיקית. תוך דקות אדבר כמוהם. הם יעריצו אותי. ואולי אחבוש כובע, בשביל האווירה. נהגת מונית. זה אדיר. אני כבר רואה את ספר הסיפורים הקצרים שאכתוב על כל החוויות שאלקט בנסיעות הללו. יהיה לי סכום כסף קבוע, ובשאר הזמן אכתוב ואערוך ואלחין, ואוכל לפרנס את הילדים שלי.
אני מסמסת למספר הטלפון שמופיע במודעת הדרושים. סימה. "בוקר טוב, סימה", אני כותבת. "שמי נורית, בת 43, תושבת שכונת נווה שאנן בחיפה. יש לי 25 שנות ניסיון על הכביש, ואף שמעולם לא הייתי נהגת מונית – אני נהגת מעולה ולומדת מהר (סמיילי). אני כותבת ועורכת במקצועי, בעלת עסק עצמאי שמפרנסת שני ילדים, ואני ממש זקוקה לעבודה נוספת. מכיוון שאני מאוד אוהבת לנהוג, ואני מסתדרת מעולה עם אנשים (הן צוות והן לקוחות) – אני חושבת שזו עבודה שאיהנה לעשות".
סימה מאוד נחמדה. "אשמח לשוחח איתך", היא עונה, "אני מניחה שיש לך רישיון נהיגה על מונית?". כן. כלומר לא. לא חשבתי על זה. אני שואלת את ד"ר גוגל איך משיגים רישיון כזה ומגלה שזה כרוך בקורסים, זמן וכסף. סימה מבטיחה שאם היא תשמע על משהו אחר שיתאים לי היא תתקשר. אני רושמת לעצמי לעשות מתישהו רישיון נהיגה על מונית, ואז אני אפתיע את סימה והיא תהיה גאה בי.
5. רביעי, 19:00 בערב. הבית ריק מלבדי. שוקלת לבכות אבל מחליטה לעבור שוב על הדרושים. "דרוש עורך תסריט לסדרה". מושלם. לזה יש לי רישיון. את זה כבר עשיתי לא מעט, ובתשוקה לא מבוטלת. אני מסמסת למספר שמופיע במודעה. הוא או היא עונים לי שמאוחר יותר יהיה לו או לה זמן לשוחח.
לקראת 23:00 אני מקבלת הודעה: "עכשיו אפשר?". מדברים חצי שעה. איש מאוד נחמד. מספר לי בהתלהבות על הפרק הראשון שיש לערוך, כולל פגישות של פיתוח רעיונות, שחקנים מוכרים, סיפור מקורי. ואז הוא אומר שאין להם תקציב כרגע, עד שלא יאושר המימון שביקשו, לכן העריכה בשלב זה היא בהתנדבות. אני מדמיינת את הילדים שלי ישנים, נושמת עמוק והולכת לישון.
6. חמישי. מחכה לגשם.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
נורית פלד קירשטיין
מומלצים
