אבדה ההרתעה: טוטו טרנר כבר לא מפחיד
קרחות ביציעים, שריקות בוז, נטישה במהלך משחקים, מנויים שמעדיפים להישאר בבית ויריבות שכבר לא מקבלות פיק ברכיים. מה קרה למבצר הגדול בתולדות הכדורגל הישראלי, והאם באר שבע תחזיר עטרה ליושנה
ב-21 בספטמבר 2015 יצאה בשורה עבור אוהדי הפועל באר־שבע: סוף־סוף גם להם יש אצטדיון מודרני. אבל הפרמיירה לא בישרה טובות - 0:0 משמים עם מכבי חיפה. אף אחד לא צפה את עוצמת המהפך שיתחולל מאותו משחק. איש לא האמין שטוטו־טרנר יהפוך למבצר הגדול ביותר שידע הכדורגל הישראלי.
את אותה עונה סיימה באר־שבע עם 12 ניצחונות ביתיים, ארבע תוצאות תיקו, אפס הפסדים וכמובן אליפות ראשונה אחרי 40 שנה, שעליה חתומה יותר מכל האכסניה החדשה. אלא שמאז תחילת העונה הקודמת, האצטדיון איבד מהקסם שכל כך איפיין אותו בתחילת הדרך, ועל כך יעידו המספרים (ראו טבלה בהמשך).
הערב (20.15) תגיע לטוטו־טרנר היריבה שבאר־שבע הכי פחות אוהבת לפגוש בביתה. מדובר בקבוצה היחידה שניצחה שם את החבורה של ברק בכר פעמיים באותה עונה. וזה עוד קרה אשתקד, כשהירוקים לא היו בשיאם, בלשון המעטה.
לראשונה אחרי שנים רבות, מכבי חיפה נחשבת לקבוצה איכותית יותר, והיא אפילו פייבוריטית לעומת זו של ברק בכר. במידה שחיפה שוב תנצח, בפעם השלישית ברציפות, כבר יהיה אפשר להכריז בביטחון: כוח ההרתעה נשחק כמעט לגמרי.
פחד קהל
הדעיכה הגיעה בעונה שעברה, שהסתיימה עם ארבעה הפסדים ביתיים. אבל בעוד אותן תוצאות הגיעו נגד קבוצות מהחלק העליון, בשבת שעברה הגיעה לטוטו־טרנר בני־יהודה הצנועה, והנחילה לבאר־שבע הפסד ראשון שם לאחר חמישה ניצחונות רצופים.
מעבר לעובדה שמדובר במעידה מול קבוצה די חלשה, שרק שלשום הובסה 3:0 על ידי הפועל חיפה, זאת הייתה הפעם הראשונה בעידן טוטו־טרנר שבה הפועל באר־שבע מפסידה משחק ליגה שבו היא הובילה.
במקביל לירידה ביכולת, גם האוהדים כבר לא נוהרים לאצטדיון כמו בימים הטובים. אם בעונות הקודמות היה כמעט בלתי אפשרי להשיג כרטיסים למשחקים הביתיים והקופות לא היו נפתחות, ללא כל קשר לזהות היריבה, החל מתחילת העונה שעברה טוטו־טרנר היה מלא רק במפגשים עם הגדולות.
יש לכך ביטוי מובהק גם במספרים. לפי הארכיון הפרטי של אייל חטב, אוהד הקבוצה ודובר המועדון לשעבר, חלה ירידה משמעותית בכמות הקהל בשנתיים האחרונות (ראו טבלה). כל 12 אלף המינויים נמכרו אמנם גם העונה, אבל ההבדל המשמעותי הוא שלא מעט מאלה ששילמו ממיטב כספם מעדיפים להישאר בבית.
גם האווירה כבר לא מה שהייתה. זאת לא רק כמות האוהדים שירדה, אלא בעיקר איכות העידוד. לא פעם נקלעה באר־שבע לפיגור שהעיר לא רק את השחקנים, אלא בעיקר את הקהל, שדחף את הקבוצה למהפכים עם דציבלים שלא נשמעו בשום מגרש. בהפסד לבני־יהודה לא רק שהאוהדים לא ניסו להכניס את השחקנים לטירוף, רובם הגיבו בשריקות בוז צורמות.
משבר אמון
חשוב להדגיש שהתופעה קיימת גם בעולם, כאשר רואים בבירור ירידה מסוימת ביתרון הביתיות. במקרים רבים קבוצות שנמצאות במשבר מקצועי לא מצליחות להתאושש ממנו בביתן כפי שהיה בעבר. הסיבה העיקרית לכך היא שהקהל, שהתרגל להצלחות, מגיב לכדורגל פחות טוב בקריאות שמלחיצות את השחקנים. האוהדים הופכים להיות חרב פיפיות.
דני אבוגזיר (60), אוהד ותיק, מספר מה גרם לו לאבד אמון בקבוצה: "מאז שטוטו־טרנר קיים קניתי מינוי במרכז המגרש. בהתחלה שילמתי 2,900 שקל, אבל בכל עונה המחיר עולה במאות שקלים, ולהוצאה הזאת הייתי צריך להוסיף גם רכישת כרטיסים למשחקים באירופה ובגביע. אני אוהד יותר מ־50 שנה, וכבר בקיץ ראיתי שהולכת להיות לנו עונה בעייתית. הביאו שחקנים בינוניים וציפיתי שגם מחירי המינויים יירדו בהתאם, אבל קרה ההפך".
ירון שוורץ (45) דווקא כועס על חבריו ליציע: "כנראה שכל אוהדי ההצלחות התפוגגו. אלה שהפסיקו להגיע מאוד מאכזבים אותי, ובכלל, הקהל לא תומך כמו בעבר, כולל היציע הדרומי שסחף אחריו את כל האצטדיון. הקהל איבד סבלנות וחושב שהכל ילך קל משריקת הפתיחה. בשער היתרון של בני־יהודה אוהדים רבים עזבו את האצטדיון - מחזה שלא נראה פה אף פעם".
אחד השחקנים הוותיקים מודע למשבר האמון עם הקהל: "ברור שהאווירה היא לא אותה אווירה. האוהדים התרגלו להצלחות ואנחנו לא מספקים להם אותה. לא נעים לשמוע בוז, אבל אנחנו צריכים לדעת להתמודד עם זה".